חלק לא קטן מזיכרונות ההתבגרות שלי, איפשהו בתחילת שנות האלפיים, קשור באופן כזה או אחר לצפייה בסדרה ״שבתות וחגים". היא לא הייתה דומה לשום סדרה שראיתי לפני כן, ובמובנים מסוימים גם אחרי כן, ועד היום היא הסדרה הישראלית האהובה עליי. היא הייתה מצד אחד חלון התבוננות מסקרן ומרגש לחיים שלא הכרתי, ומצד שני הביאה אל המסך את משמעות החיים דרך מצבי יומיום קטנים ופשוטים, ולעיתים עלובים ומורכבים, שכולנו חווים: מערכות יחסים בין הורים לילדים מתבגרים ומנגד בין ילדים להורים מתבגרים ומזדקנים, חברוּת נפש של חיים שלמים, אכזבות וכישלונות, ואולי יותר מכול מה שנקרא אז באמת ״החיים עצמם״.

*

עד היום הדיסק הכפול של פסקול הסדרה שמור בארון הבגדים שלי שבבית הוריי, אף שמהרבה דיסקים אחרים כבר נפרדתי. בזכות פסקול הסדרה נחשפתי למוזיקאי עמיר לב, ללהקת פונץ', לקרני פוסטל ולשירים לא מוכרים של שלום חנוך. אחרי הרבה שנים שלא האזנתי לו, השבוע ניגנתי אותו בספוטיפיי בנסיעה ברכב. זה בכלל לא דומה לחוויה של האזנה למוזיקה מדיסק.

*

לפעמים אחרי צפייה בפרק היינו נפגשים בגן השעשועים בשעת לילה מאוחרת כדי לדון בו. זכורה לי במיוחד שיחה על פרק שהאירועים בו מתרחשים ביום כיפור: זו הייתה הפעם הראשונה שנחשפתי לכך שלא כולם צמים, וגיליתי שם עוד משמעויות ל"סליחה״. זה היה שונה ממה שלימדו אותי בבית ספר. עוד פרק שזכור לי מאוד הוא אחד שעסק בפוסט־טראומה מהצבא – והיום אני חושבת שזה היה אמיץ מאוד, כי מי דיבר אז על דברים כאלה? וזכורים לי עוד דיונים פילוסופיים על החיים בעקבות הסדרה. נראה לי שחשבנו והרגשנו שאנחנו בוגרים לגילנו (וכנראה גם קצת היינו), אבל מה ידענו אז על להיות נער או נערה שנכפה עליהם להתבגר באמת. ומה הייתי נותנת כדי לחזור למציאות נורמלית, שבה נערים ונערות יושבים על קרוסלה וחושבים ומדברים על משמעות החיים שלהם דרך סדרת טלוויזיה.

*

ומכל הדמויות בסדרה, הכי הכי אהבתי את רפי משעני בגילומו של אלון אבוטבול. רפי משעני היה מתוק וכובש, מלא הומור עצמי, רווי כישלונות, עם נטייה לאכזב את הסובבים אותו שעדיין אוהבים אותו כל כך. וגם אל ליבי הוא נכנס כבר מהפרק הראשון. אולי כי ידעתי שאלון אבוטבול גדל בקריות כמוני. אולי כי גם לאבא שלי המתוק והאהוב קוראים רפי, וצפיתי בסקרנות במערכת היחסים שלו עם בתו המתבגרת, ולעיתים גם השוויתי אותה למערכת היחסים שלי עם אבי בזמנו. אולי כי רפי משעני לימד אותי שלהיות אהוב לא תלוי בהצלחה שלך. ואולי כי פשוט מי שגילם את דמותו היה אלון אבוטבול בעל העיניים הטובות וחצי החיוך המבויש, שמסתיר עומק רב, כואב אך מלא תקווה, שאי אפשר לא לאהוב.