השבוע עלו בי רצון ומחשבה עזים לסגור זמנית את חשבון הפייסבוק שלי ואולי גם את שאר הרשתות. הסח׳לה המילולי שעולה שם על גדותיו הציף לי גם את הנשמה והרגשתי שדי, אני נחנקת. לא רוצה יותר לקרוא כלום על אף צד ולא לדעת מה קורה אצל אחרים. ולמרות זאת לקח לי זמן לעשות את זה בפועל, הרגשתי שאין לי אומץ באמת. בסוף החלטתי לסגור רק את פייסבוק - הפלטפורמה המאתגרת ביותר עבורי בימים אלו. ואחרי שפייסבוק הערים קשיים לכל אורך הדרך (את בטוחה שאת רוצה להשבית? כן. בטוח שאת בטוחה שאת רוצה להשבית? כן), אז הִשְׁבַּתִּי ונשמתי לרווחה, ממש לאיזה שש דקות.

אבל אז נזכרתי שאני מחפשת דירה, ומה יעיל יותר מלעבור בין קבוצות עם שמות לא מקוריים (דירות בין חברים, דירות שוות בין חברים, דירות שוות מפה לאוזן בין חברים) לחיפוש דירה בפייסבוק, עם 168 תגובות לכל פוסט על דירה פוטנציאלית? ״יש יד 2!״, חשבתי לעצמי, ואם הקב״ה רוצה למצוא לי בית, הוא יעשה את זה גם בלי פייסבוק.

למחרת רציתי להפעיל את הספוטיפיי, ושכחתי שאי שם נרשמתי ופתחתי את החשבון שלי דרך הפייסבוק. אמרתי לעצמי, עד כאן! בלי דירה מילא, אבל בלי מוזיקה? אני לא מוכנה. והחזרתי לפעילות את חשבון הפייסבוק שלי אחרי פחות מיממה.

כך יצא שמצאתי את עצמי תלויה ברשתות באופן יומיומי ובכל מיני מישורים בחיים שאפילו לא חשבתי עליהם. המרחבים הדיגיטליים הללו הפכו למנועי החיפוש היעילים ביותר שיש (ולא רק כי יש לי יכולות בילוש של סוכנת מוסד). ואפילו שלפעמים נכון לפעול בגישת If you can't beat them, join them - עדיין הייתי שמחה לשלוט באופן, באיכות ובכמות החשיפה של התכנים שפולשים לתוכי.