תמיד היא קופצת לי ראשונה לעין.

בין כל הסטיקרים, בין המודעות התלויות ברחבי הארץ, תמיד העיניים שלי יפגשו קודם כול את העיניים הגדולות והיפות שלה. לא הכרתי אישית את ענבר היימן ז''ל, אבל היא נכנסה לי ללב מהרגע הראשון ששמעתי עליה. היא עשתה תואר בעיצוב תקשורת חזותית כמוני, ולמדה במרכז האקדמי ויצו בחיפה, כמוני. זה אולי נשמע קצת מטופש, אבל יש משהו בלחלוק איזה מסלול משותף עם מישהי שאת לא מכירה, שישר מחבר אתכן באיזשהו אופן אוטומטי ולא מוסבר.

ענבר היא האישה הצעירה ביותר שגופתה עדיין מוחזקת בשבי חמאס (עם ג'ודי וינשטיין ועופרה קידר). היא הייתה בשנת הלימודים האחרונה שלה בתואר, זו השנה שבה עובדים על פרויקט הגמר, שאותו לא זכתה להגיש. אני מדמיינת אותה חושבת על נושא הפרויקט שלה, מתרגשת לקראתו, מדמיינת אותה קונה קפה בקפיטריה לפני שיעור, ומה היא מבקשת שישימו לה בטוסט. אני מדמיינת אותה עוברת במסדרונות המכללה, מדברת עם המרצים. האם היא ידעה מה היא רוצה להיות כשתסיים? מעצבת חוויית משתמש? אולי מאיירת? אולי מרצה? איך אפשר להכיל את העובדה שמישהי עם תשוקה, כישרון, שאיפות ועתיד יצירתי איננה עוד? חבריה לספסל הלימודים מספרים שהייתה נפש יוצרת מוכשרת מאוד. נשמה מיוחדת עם דמיון פורה. אבל אני, אני כל הזמן חושבת עליה ברגעים הקטנים. האם גם היא עברה הרבה לילות לבנים במכללה כדי לסיים הגשה בזמן של איזה קורס? האם גם היא קנתה במכונת החטיפים בוטנים אמריקאיים בקומה התחתונה? האם גם אצלה ספר הסקיצות היה מקושקש בהמון דברים לא קשורים בכל מיני צבעים? וגם היא תמיד הייתה מוצאת בו כל מיני פתקים או גלויות מאוירות שהיא שמרה שם ושכחה? גם היא במציאות אחרת יכלה כבר יותר משנה וחצי לעצור מול מדבקה של מישהי אחרת או שלט או מודעת חטופים, והעיניים שלהן היו נפגשות והלב שלה היה קופא לשנייה והיא הייתה חושבת לעצמה, מה אם זאת הייתה אני?