קשה להתעלם משאלותיו הנוקבות של קלמן ליבסקינד שכתב בטורו: "מדוע מותר לספור אבנים שזורקים נערי גבעות, אך הלב מתכווץ כשמזכירים את שיעורי תרומת הכליות במגזר? למה לגיטימי לעקוב אחרי כל סירוב פקודה של קצין חובש כיפה, אך אסור להזכיר את שיעור ההסתערות וההקרבה בשדה הקרב? מדוע ציטוט מקומם של רב מרוח שוב ושוב בכותרות, אך סיפורי הגבורה של תלמידיו שנפלו זוכים להערת שוליים מצטננת?".
עוד כתבות בנושא
ליבסקינד שאל, ובצדק: מה יש בציונות הדתית שמעורר יחס כפול ומגמתי כזה?
התשובה אינה נעוצה במחלוקת נקודתית על עמדה פוליטית כזו או אחרת; אלו הם רק סימפטומים חיצוניים. שורש העניין עמוק בהרבה: הציונות הדתית חדלה להיות מגזר שוליים המבקש פינה חמה ומוגנת במדורה הישראלית. היא הפכה לכוח מעצב המבקש להגדיר מחדש את המרכז הישראלי עצמו. המאבק הנוכחי אינו על תקציבים או על נקודות התיישבות — הוא על זהותה של מדינת ישראל בשלב הבא של חייה.
הכי מעניין
הציבור שידע לבחור, אך התקשה להאמין בעצמו
לאורך שנותיה, התייצבה הציונות הדתית בצד הנכון של ההכרעות ההיסטוריות: העלייה, ההתיישבות, ההשתלבות בצה"ל והחיבור הסינרגטי בין תורה לעבודה. ובכל זאת, תמיד התקיים פער מובנה בין היקף התרומה לבין עומק הביטחון העצמי שלה.
הציונות הדתית חינכה את בניה להעריץ את "יפי הבלורית והתואר" של ישראל הישנה, מבלי להעלות על הדעת שיום יבוא והם עצמם יהיו המפקדים שיובילו את המחנה. גם כשהחלה להצמיח שדרה פיקודית מפוארת בצה"ל, הדבר נעשה מתוך תחושת שליחות והתגייסות למשימה, ולא מתוך תחושת שותפות ובעלות על המרחב הציבורי. בני הציבור הזה ביקשו להוכיח שהם ראויים לשבת סביב השולחן; רק לאחרונה החלו להבין שהם אלה שמחזיקים אותו מלכתחילה.
אירועי ה-7 באוקטובר האיצו את ההכרה הזו בצורה דרמטית. מאז אותו יום נחשף הציבור הדתי-לאומי כאחת השדרות המרכזיות והחיוניות ביותר של החברה הישראלית. אך למרבה האבסורד, דווקא מי שנושא על גבו חלק כה נכבד מהנטל הלאומי, מתקשה להגן על עצמו בזירה הציבורית.
עוד כתבות בנושא
לכך יש שלוש סיבות מרכזיות:
החינוך לאחדות: זהו ערך עליון, אך הוא הופך את המגזר להססן מול יריבים המנצלים שאיפה זו כדי לתבוע ממנו שתיקה וכניעה. בשם הרצון למנוע קרע בעם, מוכנים הדתיים-לאומיים לבלוע עלילות שאף קבוצה אחרת לא הייתה מוכנה לשאת.
החינוך לעין טובה: הרצון למצוא את הטוב בכל אדם מקשה על הציבור לזהות מאבק רעיוני קר ומחושב כשהוא מתנהל מול עיניו. לא כל ביקורת היא רדיפה, אך לא כל רדיפה היא ביקורת עניינית.
פרשנות שגויה של מידת הענווה: חלקים נרחבים פירשו את הענווה כוויתור על הכרה בערכם ובמשמעות הציבורית של פועלם. אין שום אצילות בהעמדת פנים כאילו עשרות שנות התיישבות, שירות, יצירה ותרומה אינן אומרות דבר. היסוס זה ומגננה תמידית זו – הם שמזמינים את המתקפה.
ראשית הצירים של ישראל החדשה
הציונות הדתית משרתת בצה"ל, בונה יישובים, ומובילה בכל תחומי החיים – מהרפואה והמשפט ועד ההייטק והחינוך. היא כבר לא אורחת, היא בעלת הבית.
יתרה מכך, אנו עדים לתנועה טקטונית רחבה: חלקים בציבור החילוני נעים לכיוון המסורת והזהות היהודית, בעוד חלקים בחברה החרדית משתחררים מתודעת הגלות ומבקשים להשתלב בנשיאה בנטל הלאומי. בצומת הדרכים הזה ניצבת הציונות הדתית, המחזיקה מזה דורות בחיבור המושלם שבין העולמות: תורה ומדינה, בית מדרש ושדה קרב. זהו ראשית הצירים של ישראל המתהווה.
השלב הבא של מדינת ישראל ייבנה מתוך חיבור. הנביא יחזקאל מתאר זאת כחיבור בין עץ יהודה לעץ יוסף — בין הציבור האמוני-תורני לציבור החילוני-לאומי. אנו רואים את הניצוצות הללו בחיילים חילונים המבקשים ציצית לפני כניסה לעזה, ובצעירים חרדים המבקשים להתגייס בלי לוותר על עולמם הרוחני.
עוד כתבות בנושא
ודווקא משום שהחיבור הזה כה חזק ואמיתי, הוא מעורר התנגדות עזה. קל בהרבה להתמודד עם מגזר סגור ומבודד מאשר עם תודעה יהודית חיה המתחילה לחלחל למרכז הבמה. מכאן מגיע הדפוס שתיאר קלמן: משפחות עוברות לחזית, ומיד מתחילים לחפש מי העמותה שמממנת אותן; מכינה מאבדת עשרות מבוגריה בקרבות גבורה, ובתקשורת נזכרים בציטוט חלקי של אחד מרבניה מלפני עשור. אין כאן יד המקרה, אלא שיטה שיטתית שנועדה לנתק בין המעשה המפואר לבין משמעותו הציבורית, ולהפוך ביקורת עניינית לכלי קבוע של דה-לגיטימציה.
האחריות החדשה: להוביל ולא להתנצל
הציונות הדתית הוכיחה שהיא יודעת להסתער בשדה הקרב. עתה עליה להוכיח שהיא מסוגלת להסתער גם על משימת ההנהגה הלאומית. היא תיכשל אם תחליף את רגשי הנחיתות בהתנשאות, אך היא תצליח אם תתרגם את ביטחונה העצמי לאחריות ממלכתית רחבה.
הגיעה השעה להשתחרר מהפחד מפני תיוג "משיחי", ומהחרדה שמא כל שאיפה ערכית-יהודית תתפרש כאיום. עם ששב לארצו לאחר אלפיים שנות גלות רשאי ואף חייב לחשוב במונחים היסטוריים גדולים. השאלה אינה האם יש לנו חזון, אלא האם החזון שלנו מסוגל לחבק ולהכיל את העם כולו.
התשובה לקלמן ליבסקינד פשוטה: הם תוקפים מפני שהם מזהים את הפוטנציאל הגלום בציונות הדתית כגשר שעליו יצעדו יחד דתיים, מסורתיים, חרדים וחילונים המבקשים מדינה לאומית ומאמינה. הם מזהים את זה, והשאלה היחידה היא האם הציבור הדתי-לאומי מזהה זאת בעצמו.
עוד כתבות בנושא
ההתקפות לא ייפסקו כאשר נתנצל, אלא רק כאשר הן יאבדו את האפקטיביות שלהן; כאשר הציבור האמוני יידע בדיוק מי הוא, מה תרומתו, ולאן פניו מועדות. זהו זמן לקחת אחריות, להתעלות לגודל השעה, ולהוביל את מדינת ישראל קדימה באהבה ובביטחון.