בציונות הדתית מתחולל בחודשים האחרונים ויכוח סוער בשאלה איזו ברית להעדיף: מול הנטייה ההיסטורית והטבעית להעדיף את "ברית המשרתים" הציונית עם העולם הציוני־חילוני, באים החוגים החרד"ליים ותובעים את העדפת "ברית המאמינים" עם העולם החרדי. הדיון הקונקרטי מתמקד בשאלת הגיוס לצבא.
לכאורה, הוויכוח הוכרע מזמן. הציונות הדתית העדיפה לאורך כל שנותיה את ציר הזהות הלאומי על פני ציר הזהות הדתי. ההוכחה הברורה לכך היא המנעד הרחב הקיים ביחס לזהות הדתית – מחוגים הקרובים לחרדיות ולפעמים קיצוניים ממנה, ועד חוגים הקרובים לחילוניות, ואף דתל"שים שכבר הפכו לחילונים. זאת, לעומת חזית די אחידה בציר הלאומי, המתבטאת בתמיכה מובהקת של רוב מוחלט בעמדות הימין המדיני.
אבל הציבור החרד"לי דוגל בהעדפת ברית המאמינים, והוא מנסה למשוך אחריו את יתר הציונות הדתית. אם יצליח, חלילה, תקרוס מדינת ישראל לכל הפחות בגרסתה הציונית, לא פחות מכך. כבר עכשיו כשליש מבני החברה הישראלית (13 אחוזים חרדים, ועוד 21 אחוזים ערבים) אינם ציונים, ובעיקר אינם רואים בעצמם מחויבים למצוות הציונות, כגון שירות צבאי ואחריות לעתיד המדינה. הנתון הזה עתיד לגדול מאוד בעשורים הקרובים, בעיקר בגלל הריבוי הטבעי החרדי. זה לא יאפשר לישראל הציונית להמשיך להתקיים.
הכי מעניין
העדפת הברית הציונית על הברית הדתית עמדה ביסוד זהותה של הציונות הדתית. היא הכריעה על השתתפות בתנועה הציונית, ובכך בידלה את עצמה מן היהדות החרדית, ואף נכנסה לעימות חריף איתה.
חיילים דתיים (אילוסטרציה). | צילום: יונתן זינדל/פלאש90
ההעדפה הזו גם מחויבת מעצם ההכרעה הציונית, שפירושה הוא היפוך ההיררכיה שהתקיימה בגלות בין הממד הלאומי והדתי. בגלות הדגשת הממד הדתי בזהות היהודית הייתה חיונית לשמירת קיומה. הצלחת המרכיב הדתי, ובעיקר ההלכתי, לשמר את הזהות היהודית בגלות גרמה בחוגים מסוימים - חרדיים וחרד"ליים - למחשבה המוטעית שהיא צריכה להיות היסוד המוביל גם בחזרה לריבונות, בלי להבין שמה שהיה נכון בגלות מתהפך בתנאי הריבונות: היסוד המאחד שהעניקה הדת לחיים היהודיים בגלות הפך ליסוד המקטב של החברה הישראלית בתנאי הריבונות.
תומכי ברית המאמינים מנסים ללחוץ על בלוטות רגישות באזכור אי נאמנותו של הצד החילוני לברית המשרתים. כך למשל בהעדפת רבני ערים חרדים על פני רבנים בני הציונות הדתית, ובעיקר בביטויי השנאה וההסתה נגד כלל בני הציונות הדתית, כדוגמת הביטוי הנורא "אוכלי מוות" ודומיו. האמת היא שזו טענה צבועה: השותפים בברית המאמינים אינם נאמנים לאנשי הציונות הדתית יותר מהשותפים לכאורה בברית המשרתים. הם מוכנים להפקיר את אנשיה לסכנת מוות, פציעות קשות ועומס אינסופי בשירות סדיר ומילואים בלי להושיט יד וכתף.
אבל מעבר לצביעות, יש בטענה הזו אמת כשלעצמה. אכן, ברית המשרתים תתקשה להחזיק מעמד באופן חד־צדדי. כשם שחובה להיאבק בחרדים על אי נאמנותם לברית המאמינים, כך חובה להיאבק באנשי שמאל חילוני שאינם נאמנים לברית הציונית. ברוך השם, הציונות הדתית כבר איננה במעמד המשרת, כפי שהייתה בברית ההיסטורית עם תנועת העבודה. בברית הציונית היא לא צריכה לתבוע לעצמה מעמד הגמוני, אבל היא חייבת לעמוד על כבודה ומעמדה השוויוני.
זה אומר לתבוע מהציבור הציוני־חילוני שותפות אמת: להעדיף מינויים של רבנים ציונים על פני רבנים חרדים (אלא אם המועמדים הציונים קיצוניים בגישתם הדתית והלאומית); להעדיף תפיסה ציונית־ממלכתית על פני תפיסה חרדית בניהול שירותי הדת והמדיניות בסוגיות דת ומדינה; ובעיקר להיאבק בהסתה וביצירת הדימוי הדמוני של כלל הציונות הדתית ואנשיה.
יש בציונות הדתית חוגים בעלי גישה קיצונית מסוכנת, הן בתחום הדתי, הן בתחום המדיני. צריך להיאבק בעמדתם ולפעמים גם בהם עצמם, אבל בשום אופן לא באמצעות יצירת דימוי דמוני לכלל הציונות הדתית - שרק מחזק את הכוחות הקיצוניים האלה. כשם שהשמאל החילוני תובע בצדק מהימין הדתי המתון להיאבק בקיצונים שלו, כך חובה לתבוע גם מהשמאל החילוני מאבק מקביל בקיצונים הרבים מדי במחנה שלו.