בשנת 480 לפני הספירה נערכו היוונים מאתונה ומספרטה לקרב ימי נגד הפרסים. מנהיג האתונאים, תמיסטוקלס, התווכח עם מנהיג הספרטנים, אוריביאדס: הראשון רצה להקדים את הקרב, והשני רצה לסגת ולהמתין. במהלך הוויכוח הניף אוריביאדס בלהט את מטהו, ונראה כעומד לחבוט בתמיסטוקלס. זה הגיב במילים שנכנסו להיסטוריה: "הכה אותי, ובלבד שתקשיב לי". הקרב הוקדם, והיוונים ניצחו.

בשנתיים האחרונות, כאשר התעוררו ויכוחים בנוגע לעסקת חטופים אפשרית, מיד נשמעו בציונות הדתית קולות שקראו לגישה הפוכה לגמרי מזו של תמיסטוקלס: לוותר על עמדתנו בוויכוח למען האחדות. בצדיקותם ובתמימותם הניחו הדוברים הללו שאם נוותר בסוגיה הספציפית הזאת נזכה לאחד את העם. אזכיר רק כמה ציטוטים בולטים, שרובם התפרסמו ב"מקור ראשון": "אני לא יודע מה הדבר הנכון למדינת ישראל, אבל אני מוכן לקרוא לעסקה, כי בלי זה הקרע לא יכול להיפתר"; "אם לא הולכים על עסקה מסכנים את ביטחון מדינת ישראל, כי ייווצר קרע בעם, ונמצא את עצמנו בחברה מפולגת"; "אפשר וצריך להוריד את דגל ההתנגדות לעסקה ולפנות לצד השני של המטבע – ריפוי החברה הישראלית"; "במהלך של שחרור חטופים תהיה התרוממות רוח לאומית, איחוי קרעים ואווירה מלכדת". הדוברים הם אנשים נפלאים, חלקם ידידיי האישיים – וכולם תמימים עד לבלי נשוא. לא כך יוצרים אחדות. כאשר תובעים מצד אחד בוויכוח לאומי לבטל את דעותיו מפני הצד השני, אין זו אחדות אלא עבדות.

איך נוצרת אחדות אמיתית? בדרכו של רבי יוחנן. הגמרא מספרת שאחרי שנפטר באופן טרגי החברותא שלו, ריש לקיש, הציעו לרבי יוחנן ללמוד עם רבי אלעזר. על כל טענה של רבי יוחנן השיב רבי אלעזר שהוא מסכים. אמר רבי יוחנן: מי רוצה חברותא כזה? אני רוצה מישהו שיתווכח איתי, שינסה להוכיח לי שאני טועה, ולא חברותא שיבטל את דעתו מפני דעתי (בבא מציעא פד). השתקה והתבטלות אינן מולידות אחדות.

בסופו של דבר, ממשלת הימין הצליחה להחזיר את כל החטופים החיים. האם נפתר הקרע? האם החברה מפולגת פחות? האם שורה עלינו רוממות רוח מלכדת ומרפאת? שום דבר מזה לא אירע. המפגינים מצאו עילות חדשות להפגין, המסיתים ממשיכים להסית, הפלגנים ממשיכים לפלג. שאלת החטופים לא הייתה שורש הבעיה, ולכן גם לא שם נמצא הפתרון.

מה באמת צריך בשביל אחדות לאומית? שלושה דברים: זהות משותפת, ערכים משותפים ומנגנון מוסכם לקבלת החלטות. זהות משותפת יש לנו: בניגוד לארצות הברית, למשל, רוב עצום של היהודים בישראל מרגישים שייכים לעם אחד, למורשת אחת, למשפחה אחת מורחבת. גם ערכים משותפים יש לנו: רבים מציינים בצדק ש־80 אחוזים מהיהודים בישראל מסכימים על 80 אחוזים מהסוגיות. גם הימין רוצה דמוקרטיה וגם השמאל רוצה יהדות. הפערים בזהות ובערכים בין ימין לשמאל בישראל קטנים הרבה יותר מהפערים המקבילים במדינות המערב. קשה למצוא הבדל תהומי בין הערכים והאמונות של בנימין נתניהו לאלו של בנימין גנץ. הוויכוחים שלנו נוגעים ל־20 האחוזים שאינם מוסכמים, ומה שחסר לנו מאוד הוא מנגנון מוסכם – איך לקבל הכרעות בנושאים המעטים והרגישים הללו.

מנגנון ההכרעה הבסיסי שמציעה התיאוריה הדמוקרטית הוא בחירות. כפי שאמר הפילוסוף קרל פופר, היתרון הגדול ביותר של הדמוקרטיה הוא האפשרות להחליף את השלטון בלי אלימות. לא צריך לירות פצצות תאורה על בית ראש הממשלה, לא צריך להצית מעגל אש מסביב לביתו, לא צריך למרר את חיי משפחתו – די בשכנוע מספיק אזרחים להצביע נגדו בקלפי.

הבעיה שלנו היא שהוויכוחים הפנימיים שלנו מתמקדים בדיוק בשאלה הזו: אנחנו מתווכחים על השאלה איך מכריעים בוויכוחים. אלו שאינם מצליחים להחליף באופן דמוקרטי את השלטון דורשים מנגנון אחר לקבלת הכרעות. זו אכן בעיה קשה, וחשוב לנסות למצוא לה פתרון. בסופו של דבר, אפשר לגשר על הפער הזה – אם נצליח להגדיר אותו, לצמצם אותו, לסמן את גבולותיו ולדון עליהם.

חז"ל לימדו אותנו שלא צריך לפחד מוויכוחים סוערים: "אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה; ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה" (קידושין ל). לא צריך להשתיק את אחד המתווכחים כדי להגיע לאהבת אחים; די בכך שנזכור שגם לאוהבים מותר להתווכח.

motzash.navon@gmail.com