דור ואני הכרנו לפני שנים בבית קפה קטן בנחלאות. אני הייתי יושב וכותב ודור עבד בתור בריסטה. התיידדנו בעיקר בגלל השירים שדור היה משמיע במשמרות שלו. וככה, בעקבות טעם מוזיקלי זהה ושיחות על זמרים, להקות ותקליטים גלשנו גם לשיחות על עצמנו, על המשפחות שלנו, על החיים ועל המצב הפוליטי. דור נולד בכפר־סבא למשפחה ישראלית חילונית ממעמד הביניים. לאבא שלו הייתה רשת מכבסות, ואימא שלו עבדה במשרד החוץ. הוא היה אח בכור לשתי אחיות, שירת בצבא ביחידת מודיעין, טייל במקסיקו ובצ׳ילה וחזר ללימודי אדריכלות בבצלאל. במקביל עבד ב־y קפה ברחוב ניסים בכר בנחלאות, עד שמיצה ועבר לגור עם חברה שלו יובל במושב אבן־ספיר. מאז לא נפגשנו, למעט בחתונה שלי, שדור קפץ אליה בהפתעה וריגש אותי מאוד, ועוד פעם ברחוב במקרה בתקופת הקורונה.
| צילום: איור: נעמה להב
בשבוע שעבר באיזה ערב קפצה לי לפתע הודעה בווטסטאפ. היי אחי, מה קורה. זה דור. שניםםםםםם. ואני מיד כתבתי לו בחזרה, אחי! איזו הפתעה, מה איתך. ודור כתב שבשבוע הבא הוא קופץ לירושלים לאיזה עניין וישמח לשבת לקפה. קבענו. כבר מרחוק זיהיתי את דור ואת הסנדלים הנצחיים שלו ואת השיער הארוך שלו שקצת־קצת האפיר. והתחבקנו וישבנו והזמנו קפה והתרפקנו על זיכרונות מימי ה־y קפה הרחוקים. דור סיפר שהוא כבר תקופה גר בגבעתיים, סיים את התואר בהצטיינות, נפרד לפני שנתיים מיובל וממש לא מזמן התחיל ללמוד גמרא! ואני ברגע הראשון חשבתי שהוא צוחק אבל מהר מאוד הבנתי שלא.
הוא סיפר על איזו יוזמה כזו של חבר שלו שהקים חבורה של צעירים וצעירות שנפגשים פעם בשבוע באיזה לופט בפלורנטין ומישהי מלמדת אותם גמרא ויש בירות וכיבוד. ודור הדגיש שזה בכלל לא בקטע של חזרה בתשובה או משהו. להפך, זה לימוד גמרא על טהרת החילוניות. ככה הוא אמר. המטרה היא היכרות בלתי אמצעית עם הטקסט וחיבור לארון הספרים היהודי מזווית חילונית. ואני אמרתי לדור, וואלה איזה מגניב! ודור שאל, מה, זה לא מפתיע אותך? ואני אמרתי לו שלא. ושזו לא פעם ראשונה שאני שומע על יוזמות כאלה ועל בתי מדרש חילוניים ועל ״הנגשת הטקסט״ ואפילו יצא לי פה ושם להשתתף בערבים מהסוג שאפשר להכניס תחת הכותרת של ״חילונים לומדים תורה״.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
ודור, שתמיד היה חד מאוד ועם אינטואיציה חזקה, שאל, כן, אבל בתור בוגר ישיבה חרדית בטוח יש לך טייק על זה. כאילו, זה יפה שאתה מבסוט מזה שחילונים לומדים גמרא, אבל מה אתה באמת חושב על זה? ואני חייכתי ואמרתי לו, בוא'נה אתה. וחשבתי רגע. ובינתיים דור אמר, תשמע אחי. אני אגיד לך את האמת. יש רגעים שזה לגמרי משעמם כל הגמרא הזו. חפירות על חפירות. אבל יש רגעים שהם כמו גילוי. גילוי של משהו שהיה כאן כל הזמן ובכלל לא הסתכלנו עליו והמשהו הזה שייך גם לי. ותשמע, המיינד־סט של התנאים והאמוראים זה חתיכת דבר והארמית מגניבה והסיפורים מעולים.
ואני שמעתי את דור מדבר ותוך כדי עברו לי לפתע בראש כל שנות הגמרא שלי. השנים שבהן בסיס האם שלי היה בית המדרש וממנו הייתי יוצא ואליו הייתי בא. ואני זוכר ממנו תקופות יפות של שעות על גבי שעות של לימוד. בחברותא ולבד. זוכר ניסיונות מרים לפצח פשט בסוגיה וזוכר את המתיקות שאחרי. זוכר את הכמיהה להקיף נושא מכל עבר. לשבור את הראש על חמש שורות קצרות, שוב ושוב ושוב. וזוכר גם תקופות של מאבק. של גרירת רגליים אל בית המדרש. של לפתוח את הגמרא בכוח. תקופות שבהן אתה מקל על עצמך ולומד ״רק״ גמרא, רש״י ותוספות.
כי חיי בית המדרש הם חיים כאלה סוערים. שיש בהם אהבה וייאוש, קושי ופלא, בהירות ומאמץ. והתורה עצמה יש בה שבעים פנים של אור וחושך, צחוק ועצב, יופי ומרירות, וכשניגשים אליה קיימת איזו הסכמה לא כתובה לקבל את כל החבילה. יש חוזה סודי בין האדם הלומד לבין התורה. ובחוזה הזה יש התחייבות בסיסית ״ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה״. ואת כל הדברים האלה לא אמרתי בקול, רק חשבתי בשקט.
וכשדור סיים להתפעל באוזניי מ״תנורו של עכנאי״ אמרתי לו, איזה יופי אחי. תורה מונחת בקרן זווית וכל הרוצה ליטול יבוא וייטול! והשיחה המשיכה להתגלגל עד שנפרדנו. בדרך הביתה קיבלתי הודעה ממנהלת תוכן של מוסד תרבות בירושלים: הי עדן! איפה אתה בתיקון ליל שבועות? ומיד הבנתי לאן היא חותרת וכתבתי לה: הי, לומד בבית כנסת ליד הבית. מוזמנים.