"במערכת החינוך יש המון רגש והפרשות חלה, אבל מעט מאוד יהדות"

כשהייתה בת 18 החלה בר נתיב להתעניין בספרות דתית. היא קראה את הקוראן, את ה"בהגווד גיטה" ואת ספר הדאו, ואז החלה להתעניין גם במרכולת היהודית. "היו לנו ספרים ישנים של סבא שלי, שירשנו כמה שנים קודם לכן", היא מספרת. "סבא יענקל'ה, יעקב וייס, היה ניצול שואה, והוא נפטר כשהייתי ילדה קטנה. אם לשפוט לפי המקרר שלו – הוא היה מאוד לא דתי; אם לשפוט לפי הספרייה – הוא היה למדן גדול.

"ניגשתי לערימה של הספרים, שלפתי ספר ועשיתי עליו 'פו' מערימות אבק. נדהמתי לגלות שהמילים כתובות בעברית ואני לא מבינה כלום. זה היה הלם, כי תמיד הייתי רגילה להיות 'מהיודעים'. לא הכרתי אפילו את המילה גמרא – לא מהבית ולא מהתיכון האליטיסטי שבו למדתי. הרגשתי שיש פה משהו מסקרן מאוד שאני רוצה לגשת אליו באופן ישיר ולהרגיש איתו בבית".

התחושות הללו שיגרו את נתיב ל"רוד טריפ" ארוך והרפתקני בעולם היהודי. היא ביקשה ממכרים שבקיאים בשפת הגמרא ללמוד איתה, קבעה חברותות עם חברים דתיים שהכירה מחוגי סיירות, והציעה למשפחות שהתארחה אצלם בשבתות ללמוד יחד. הסקרנות והאוטודידקטיות הנחושה הפכו אותה עם השנים למי שלא רק מרגישה בבית מול דף הגמרא, אלא גם לכזו שמבקשת לפתוח את הבית הזה בפני אחרים.

המעבר שלה מלומדת למלמדת התרחש לאחר שכמה חברים ממרכז שטיינזלץ ביקשו לפתוח בית מדרש לקהל חילוני, והזמינו את נתיב, בתור מי ש"באה משם ומבינה בחילונים", להיות חלק מהמיזם. "בתהליך החשיבה ניסינו להבין למה לומדים חילונים לא מגיעים, למרות שזה מיועד להם. יצאנו למסע של מחקר וגילוי, דיברנו עם אנשים וניסינו להבין מה מציק להם ואיזה לימוד חסר להם. התשובות שקיבלנו היו ברורות: 'אני לא צריך שמישהו ילמד אותי יהדות', 'כופים את זה עליי מכל מקום', אבל לצד זה הם אמרו: 'אם כבר ללמוד, אז משהו שאפשר להיות בו ביקורתי'. כלומר, הייתה פתיחות למשהו יסודי ותשתיתי, לא לאזוטריה שנשמעת יפה, אקולוגית או פמיניסטית נניח. אנשים רצו לגשת לזה בעצמם, בלי שינגישו להם, שינמיכו עבורם או שיעטפו את זה ברוחניות או שירי משוררים".

התובנות הללו הולידו את "שטייגען", מיזם לימוד גמרא לקהל חילוני, שהוקם ב־2019. "לומדים את הדבר עצמו, לומדים איך זה עובד", מסבירה נתיב. "ברגע שמבינים את השפה, מבינים איך העולם היהודי־למדני עובד. זה תפס, כי נתַנו לאנשים את מה שהם רצו". כיום פועלות ב"שטייגען" תוכנית מתחילים ותוכנית ממשיכים בבית אריאלה בתל־אביב, לצד תוכניות לימוד בזום שבהן משתתפים גברים ונשים מהארץ והעולם.

פירוש המילה "שְׁטַייגְן" ביידיש הוא לעלות, להתקדם. בסלנג הישיבתי היא מתארת לימוד אינטנסיבי, עם צירופים רווחים בסגנון "לעשות שטייגן". אצל נתיב יש בשם הזה גם מהלך של ריקליימינג: לקיחה מחודשת של מילה ישיבתית־אשכנזית והפיכתה למרחב פתוח של שייכות. "זה סוג של רנסנס לצד האשכנזי שלי", היא מחייכת.

להבין את השיטה

שטייגען, מדגישה נתיב, הוא לא בית מדרש אלא עסק של ממש, "כמו בית ספר ללימודי ערבית או מכון יוגה. אני לא מקבלת תרומות או תמיכות, ומי שמשלם הוא מי שמקבל את השירות, כלומר הלומדים. אין שותפויות, עמותות או גוף חיצוני שעומדים מאחורינו. האג'נדה היא לימוד מתוך חופש, מקום ללמוד בו בלי תלות בידע מוקדם או בדעות. חשוב לנו להיות עצמאיים כדי שנוכל באמת ללמוד גמרא ולא ללכת אחרי פנטזיות של תורמים".

"מאז ענייני הרפורמה, יש אנשים שמרגישים פחות שייכים, והם מחפשים לְמה הם כן שייכים. הסיפור היהודי נעשה מקום מסקרן לחפש בו, כי יש בו משהו קוסמופוליטי אבל גם מאוד שלנו. יש תפיסה כאילו כל התעניינות מינימלית ביהדות היא התחזקות. בעיניי זה לא הוגן"

מי האנשים שבאים ללמוד, ולמה?

"באים אלינו אנשים חילונים למהדרין, לא מסורתיים ולא מתחזקים. הם מגיעים כי הם מרגישים מבוכה גדולה מזה שהם לא יודעים, והם הגיעו נטו כדי ללמוד ולהשלים השכלה שאין כל־כך דרך אחרת להשלים אותה. כמעט כל תחום בעולם שרוצים ללמוד, הוא נגיש בלי בעיה, אבל אם רוצים ללמוד גמרא – בדרך כלל זה בא עם איזשהו תנאי סמוי שאת אמורה להשתנות. את לא יכולה להיכנס לישיבה או למדרשה וללמוד 'נקי'. גם בהרבה מהמקורות שזמינים באינטרנט, הנחת היסוד וההזמנה היא 'תלמדי יהדות כדי להיות כמונו'. ל'שטייגען' באים אנשים שהחיים שלהם מצוינים: הייטקיסטים, חוקרות, רופאות, עיתונאים. הם לא צריכים שמישהו יגיד להם מה חשוב ואיך צריך לחיות".

ברובד הסמוי יותר, מחלחלות גם שאלות של זהות. "מאז ענייני הרפורמה המשפטית, יש אנשים שמרגישים פחות ופחות שייכים לפה, לארץ, והם מחפשים לְמה הם כן שייכים. הסיפור היהודי נעשה מקום מסקרן לחפש בו, כי יש בו משהו קוסמופוליטי אבל גם מאוד שלנו. הם בעצם שואלים את עצמם אם יש להם מקום בתוך הסיפור היהודי. יש תפיסה כאילו כל התעניינות מינימלית ביהדות היא התחזקות. בעיניי זה לא הוגן. זה ידע שהוא שלנו, ולא אמור להיות לנו מחסום כדי לגשת אליו. בסוף, רוב האנשים חווים את היהדות במערכת החינוך הממלכתית כהדתה, ולכן אף אחד לא רוצה עוד מזה. אבל אנשים שמתגברים על המחסום הזה ובאים אלינו, פשוט נהנים. המפגשים מתנהלים בכיף, ברעש, כמעט כמו בית מדרש קלאסי: יש זמזום, תסיסה, ויכוחים וצחוק.

"עשינו פעם ריטריט כדי להבין מהי ספרות ההלכה – לפתוח את 'שולחן ערוך' ואת 'משנה תורה', לראות את זה בעיניים. אני חושבת שזה בדיוק מה שחסר לאנשים – לפגוש את הדבר עצמו ישירות, בלי שמישהו אחר ילעס אותו בשבילם ובלי שינסו לשנות אותם. אנחנו חיים במדינה שבה הנושאים האלה נמצאים סביבנו כל הזמן, וכשאין גישה לטקסט – זה מתסכל".

לאחרונה הלימוד יצא מגבולות "שטייגען" והגיע אל הספרייה הלאומית, עם סדרת מפגשים לקהל הרחב בשם "גמרא ללא מורא". את הסדרה מנחה נתיב יחד עם יובל בלנקובסקי, "משוגע גמרא" כמוה ("הוא כל כך אוהב גמרא שהלך לישיבות חברון ומיר, ואז הוא חתך לאקדמיה ועשה שני פוסט־דוקטורטים בתלמוד"). כל מפגש מוקדש לנושא ממעגל החיים היהודי – חתונה, שבת, ברית־מילה, בר־מצווה, ומתוכו יוצאים השבילים אל המשנה, הגמרא והמדרש. "אמנם יש נושא מרכזי", מסבירה נתיב, "אבל העניין הוא ללמוד איך עובד הקסם שנקרא גמרא. זו יצירה אדירה, מצחיקה, כל כך יהודית – מצחיק להגיד את זה, אבל היא באמת מאוד יהודית ואני מאוד אוהבת אותה".

נתיב כותבת במגזין של הספרייה, "הספרנים", את מדור "חיידר משלך", העוסק בספרות מופת יהודית ובמעגל השנה היהודי. הטורים שלה עוסקים, למשל, בשאלות מדוע השולחן־ערוך חשוב, איך החגים נעשו למה שהם כיום, ומה המשמעות של תכני ההגדה. "במערכת החינוך הממלכתית החגים נצבעו לא פעם בסיפור הציוני, ואנשים מחפשים משהו אחר. כשחילוני ממוצע יושב שנה אחרי שנה בליל הסדר ולא יודע למה עושים את מה שעושים, נוצר תסכול. המדור מבקש לענות על הצורך הזה, מתוך הנחה פשוטה שאנשים סקרנים ורוצים להבין". בעוד במסגרת "שטייגען" קיימת הקפדה שהמשתתפים יהיו חילונים בלבד, גם כדי להימנע מפערי ידע ורקע בין הלומדים, המפגשים בספרייה הלאומית פתוחים לכל מתעניין.

בעיני נתיב, הספרייה הלאומית היא המקום הטבעי לסדרה כזו. "הרי היא נמצאת שם בדיוק בשביל זה, להנגיש את אוצרות הרוח, ויש ספר אחד, אולי ה־ספר היהודי, אפילו יותר מהתנ"ך, שכמעט אין אליו גישה, או שהגישה אליו מאתגרת מאוד. האפשרויות המצויות הן או ללמוד בישיבה, מה שפחות מתאים לחבר'ה שלי, או ללמוד באקדמיה, שזו כבר מחויבות גדולה. יש פה הזדמנות לעשות קפיצת ראש ולהבין איך הספר הזה עובד. זה לא ספר רגיל, שאת קוראת ואז מביעה עליו דעה. צריך להבין את השיטה, ומה שיפה הוא שזה מאוד טבעי לאנשים. ברגע שהם מתחלקים לזוגות ולומדים, לא צריך להגיד להם להתווכח. זה כבר טבוע בהם".

להשעות את השיפוט

הסדרה, שפתוחה לקהל הרחב, מושכת בעיקר צעירים אבל גם מבוגרים, ונתיב מזהה לצערה את פערי הדורות. "אצל המבוגרים רואים לא פעם שיש בסיס – הם עוד למדו פעם בבית הספר את סוגיית 'שניים אוחזין', הכירו כתב רש"י. אבל אצל הצעירים ממש רואים את הירידה ברמת האוריינות היהודית עם השנים. זה מה שמתסכל כל כך במערכת החינוך: יש הרבה מאוד הדתה ומעט מאוד יהדות. יש המון רגש, הפרשות חלה ושירי 'מי שמאמין לא מפחד' – דברים שיש להם מקום – אבל כל מה שקשור לידע נזנח. עושים טקסים חגיגיים, מחלקים ספרי תנ"ך, אבל מישהו עצר רגע לשאול איך הילדים מתמצאים בו? האם הם מרגישים בו בבית ברמת ההבנה?"

במה הלימוד של קהל חילוני שונה מלימוד של דתיים?

"זה שונה בעיקר בזה שהלומדים מגיעים בלי הנחות יסוד. אין להם בראש את הנתיבים שכל דתי מכיר מגיל אפס, ולכן אפשר לשאול שאלות אמיתיות, גם חתרניות, בלי קיבעון ובלי יראת קודש. הכול פתוח. אדם בא וסומך עלי שאני יודעת בתחום הזה יותר ממנו, והדבר הכי חשוב שאני יכולה לעשות זה לא לבלף ולא לייפות אלא להניח את חומרי הגלם ולתת לו לחשוב בעצמו. אם עובדים עם חומרי גלם מצוינים לא צריך תוספות, וגמרא זה חומר גלם מדהים.

“פעם הגיע לבית אריאלה בחור ישיבה, הסתכל מהצד ואמר 'וואו, זה ממש כמו בישיבה, רק שיש בנות וצוחקים'. זה באמת העניין. הלימוד עצמו קלאסי מאוד, לשם אני מכוונת וזה מה שמעניין את הקהל שלי. הוא לא מחפש דברים עכשוויים, לא ‘קריאה קווירית בתלמוד’ ולא עטיפות כאלה. הוא רוצה ללמוד בצורה הקלאסית".

כידוע, התלמוד מכיל גם סוגיות שנראות ביזאריות, טעונות ואפילו מזעזעות מנקודת מבט עכשווית. אני שואלת את נתיב איך היא מתמודדת עם סוגיות כאלה מול התלמידים שלה. "דווקא כי הלימוד לא מחייב את החיים שלהם, אז מבחינה מסוימת זה פשוט", היא משיבה. "אין תחושה של ‘אוי, לא כדאי ללמוד הלכה, כי אז נגלה הלכות שצריך לשמור’. באמת יש דברים לא נעימים, אבל אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שזה טקסט בן אלפיים שנה. זה היה מוזר אם הוא היה הולם לגמרי את הערכים שלנו.

"העולם היהודי כל כך עשיר ומורכב, יש לנו לאורך אלפי שנים דמויות אדירות, ואיכשהו הגרסה שיש לנו בארץ מרגישה קצת משוטחת. בכתבה על חגים תקבל אילוסטרציה של חרדי מסתכל על אתרוג, ול"ג בעומר תמיד יוצג עם חרדים. זה משגע אותי"

"בתוך הלימוד אנחנו מנסים להשעות את השיפוט. להבין את ההיגיון של מה שקורה בסוגיה, ולא לעבור מיד לשאלה אם זה תואם את הערכים שלי. אחר כך אפשר לדבר על זה אם רוצים, אבל זה לא העיקר, כי אף אחד לא מצפה שהטקסט יתאים לעולם הערכים שלו. אישית אני סולדת מהסגנון הזה של לימוד שבא מיד עם השוואות והתחברות. מבחינתי זה כמו ללכת למוזיאון – אני הולכת כדי לראות יצירה, ליהנות ממנה ולהבין אותה. אם כל הזמן אהיה עסוקה בשאלה איך זה ייראה בסלון שלי, פספסתי את העניין. אני רוצה לראות את הדבר עצמו. אף אחד לא יוצא מהלימוד ואומר 'עכשיו אני שומר ל"ט אבות מלאכה'. אנשים כן יוצאים עם הבנה איך הגענו למצב שבו לא לוחצים על כפתור במעלית בשבת. זו יותר פרספקטיבה ודרך להבין את העולם, ופחות משהו שמישהו מצפה לתרגם מיד לחיים שלו".

הלימוד ב"שטייגען" לא גרם לאנשים לשנות את אורחות חייהם, אבל כן לרצות להמשיך וללמוד. "אנשים החליטו ללמוד יותר. יש בוגרים שהלכו לבלות שנה בלימוד גמרא בישיבה, על דעת זה שהם חילונים וגם יצאו מהישיבה כחילונים. הם באו רק להרחיב את הידע, לא לחפש משהו אחר".

בלי מיקור חוץ

נתיב, 36, נולדה בירושלים ומתגוררת בה גם כיום, נשואה ומגדלת "ארבעה ילדים וערמת כביסה מפוארת", כלשונה. בילדותה, היא מספרת, יצאה משפחתה לרילוקיישן בעמק הסיליקון. "אחי היה אז בן ארבע, ואימא שלי חששה שהוא לא ידע לקרוא עברית. אז לפני הנסיעה היא רצה למאה שערים וקנתה ספר לימוד קריאה בשיטה המסורתית. בטיסה היא לימדה אותו את האותיות, ועד הנחיתה הוא כבר פחות או יותר קרא. העניין של הלימוד מאוד חשוב אצלנו בבית. ברור לנו שאנחנו לא סומכים על מישהו אחר שילמד אותנו, ושאנחנו צריכים לקחת אחריות על הידע שלנו. הילדים, בנים ובנות, כולם צריכים לדעת לקרוא מגילה. אי אפשר לבנות על ספקים חיצוניים של יהדות".

הדחף שהוביל את נתיב ללמוד גמרא עם מבוגרים חילונים, המשיך גם מול גילים צעירים יותר. התסכול מהידע היהודי הדל שילדיה מקבלים במערכת החינוך הוביל אותה לייסד מיזם נוסף: מגזין לילדים בשם "פצקרשת", שעוסק בעולמות תוכן יהודיים ונולד גם הוא מחוויה של חוסר.

"הרעיון נבט כשישבתי בשבת בבוקר עם ספר צילומים של נשים יהודיות מכל העולם, של הצלמת ג'ואן רות', ופשוט נדהמתי מהעושר", היא מספרת. "ראיתי נשים שונות ומגוונות, ממקומות שונים כל כך, וכולן חלק מאותו עם. ואז שאלתי את עצמי, למה שהילדים שלי לא יקבלו את זה ויכירו יהדות עשירה, אסתטית, שמתאימה לאיך שאנחנו חיים? יהדות שסובבת סביב אנשים ולא סביב אידיאולוגיה".

עד מוצאי שבת, היא מספרת, כבר הייתה בידיה תוכנית בסיסית איך ייראה הגיליון. מבחינתה זוהי תגובה לגרסה הישראלית המצומצמת מדי של היהדות. "העולם היהודי כל כך עשיר ומורכב ומפעים, יש לנו לאורך אלפי שנים דמויות אדירות, ואיכשהו הגרסה שיש לנו בארץ מרגישה קצת משוטחת. בכתבה על חגים תקבל תמונת אילוסטרציה של חרדי שמסתכל על אתרוג, ול"ג בעומר תמיד יוצג עם חרדים. זה משגע אותי, כי התמונה הזאת מספרת לנו שככה נראים יהודים, ומי שלא נראה ככה הוא קצת פחות יהודי".

מתוך התפיסה הזו נבנה "פצקרשת". כל גיליון מוקדש לנושא מסוים – בהם למשל: יופי, כסף, מדינה, ציפורים – ומכיל סיפורים, יצירות, טקסטים היסטוריים ודמויות יהודיות מתקופות וממקומות שונים. "פרופיל הקוראים הוא לא רק ילדים חילונים, אלא כל מי שרוצה לקחת את המושכות ולהחליט מה הילדים ידעו", אומרת נתיב. בעיניה, גם ההגדרות "דתי" ו"חילוני" דלות ומצמצמות. "הסבים שלנו לא חיו לפי ההגדרות האלה, וכואב לי על אובדן ההיכרות עם הדרכים שבהן יהודים חיו לאורך אלפי שנות היסטוריה. ב'פצקרשת' יש סיפורים על יהודים שחיו בתקופות ומקומות שונים, והיהודיות שלהם מתגלה מתוך הסיפור. חשוב לי שילד שישאל איזה מין יהודי אני, יוכל להסתכל במראה ולהגיד: הנה, ככה נראה יהודי".

לצד לימודי הגמרא ומגזין הילדים, נתיב עסוקה בימים אלו גם בהקלטת הסכת בשם "בר, יובל והגמרא", יחד עם שותפהּ יובל בלנקובסקי. לפי המתואר בדף ההסכת, הוא מציע "צלילה עמוקה אל הטקסטים שעיצבו את היהדות כפי שאנחנו מכירים אותה, מחכים אך קליל, בלי תוכן אמוני ובלי 'איפה זה פוגש אותי'". עד כה עלו לאוויר פרקים העוסקים בשבת, חנוכה ופורים, ובקרוב עתידים לעלות פרקים שיעסקו במעגל החיים, מהברית ועד הלוויה. "הרעיון הוא להבין איך הדברים התהוו בדרך: למה פורים נראה כמו פורים, למה יום כיפור נראה כמו יום כיפור, ומה קרה לטקסים ולחגים עד שהתקבעו בצורה המוכרת לנו. הרעיונות הגדולים מתגלים דרך הטקסט, בלי שנגיד לאנשים מראש מה הפואנטה".

נתיב מגדירה את ההסכת כ"רציני אבל קליל, משהו שאפשר להקשיב לו, ליהנות ולדבר עליו בבית". מאחורי הקלילות הזאת עומד מנוע עמוק יותר, של החזרת הבעלות על הידע והיכולת להחליט. בקרב משפחות חילוניות רבות, אומרת נתיב, שוררת לא פעם מבוכה סביב רגעים כמו חתונה, לוויה או ברית. "נותן השירות" הדתי מגיע ומנהל את האירוע, והאנשים הקרובים נשארים בצד. "אני חושבת שכשאנשים יודעים הם מרגישים קצת יותר בשליטה. זו המטרה, שאנשים יבינו בעצמם מה קורה, ולא יזדקקו להסברים".

אחד הזיכרונות שנצרבו בה בהקשר הזה הוא מהלוויה של חבר שמת ממחלה לפני כמה שנים. "החברה־קדישא באו לקחת את האלונקה, ואני ידעתי שזה לא בהכרח התפקיד שלהם, אז עודדתי את החברים הטובים של הנפטר ללכת ולהחזיק את האלונקה. אני זוכרת את הפרצוף המופתע של החבר שלא ידע שזה מותר. יש לי בראש תמונה של מי שהיה החבר הכי טוב של הנפטר, יורד לתוך הקבר ומוריד אותו אל הבור. היה להם רגע אחרון לבד, של שניהם. זה היה רגע מצמרר של שני אנשים עם החברות הכי עמוקה, וזה לא היה קורה בלי ידע. זה חלק מהמנוע שלי. אנחנו צריכים לדעת, והידע הזה שייך לנו בדיוק כמו שזה שייך לרב הראשי. הסיפור הזה של מיקור חוץ ליהדות, לא עובד".

פניות מנשים חרדיות

אני שואלת את נתיב אילו שינויים היא מזהה לאורך שבע שנות הפעילות שלה, מאז שהקימה את שטייגען. "יש שני מצבים שמעוררים מחדש את הקשב לעניינים יהודיים. מצד אחד מצב של משבר חריף, ומצד שני דווקא בזמן רגיעה. אחרי 7 באוקטובר אנשים רצו להבין יותר את הסיפור היהודי, וזה משהו שראינו גם בתקופות של הקלה. כשעלתה ממשלת השינוי, למשל, היה אצל הרבה אנשים רגע של נשימה, ודווקא אז הייתה פריחה של התעניינות".

שינוי נוסף קשור ביחס ללימוד. "כשהתחלתי את 'שטייגען', אנשים ממש התביישו לספר שהם לומדים גמרא. הייתה תחושה שאם אתה לומד גמרא, עוד רגע אתה במאה שערים והחברות בינינו נגמרת. היום אני רואה אנשים מדברים על זה, כותבים ברשתות החברתיות, וזה הפך להיות ממש סבבה להיות חילוני ולדעת גמרא. אין פה התנגשות. ככל שיותר אנשים עושים את זה, זה נעשה נורמלי. נוצרה משבצת חדשה, והיא הולכת ומתחזקת: להיות חילוני ולהכיר יהדות לעומק. במקביל למשפיעניות שמדברות על התחזקות, יש גם חילוניות שיכולות לדבר על גמרא בלי לקשור את זה להתחזקות".

"שטייגען" מתנהל כאמור כעסק עצמאי, רחוק מהמסגרות הפורמליות. נתיב איננה משתלבת במערכת החינוך מתוך עיקרון. "יש לי אי־נוחות עם מערכת החינוך. אני לא רוצה לכפות שום דבר על אף אחד, ומעדיפה את המסלולים הלא פורמליים. במגזין לילדים למשל, אני מרגישה יותר נוח לתת ידע שאדם בחר ושילם עליו והוא רוצה שזה יהיה אצלו בבית. אני לא רוצה לחתור ולעקוף אף אחד". ובכל זאת, מציינת נתיב, "קיבלתי לא מעט הודעות ממורים ומנהלים שהפכו את פצקרשת לחלק מתוכניות הלימודים, וזה מרגש מאוד".

עם הזמן קיבלה נתיב פניות גם מנשים חרדיות שביקשו ללמוד גמרא. "זה הפתיע אותי. האוטומט שלי היה 'קחי ותפתחי, אין מי שילמד אותך?'. אבל כנראה זה באמת סגור". מתוך מודעות למגבלותיה, נתיב העדיפה שלא להיכנס לגזרה הזו. "את הקהל שלי אני יודעת לשרת, אני באה משם ואני יכולה להבין. אין לי יומרה להבין אישה חרדית עם כל הדברים שיושבים לה ברקע, שאני לא יודעת מה הם. אני יכולה להתאמץ, אבל אני מוגבלת בזה".

לקראת סיום אני שואלת את נתיב מהי המסכת האהובה עליה. "זה כמו לשאול צייר מה הצבע האהוב עליו", היא צוחקת, "אבל אני בוחרת בסנהדרין. ראשית, כי זה הדבר הראשון ששלפתי מהמדף של סבא שלי. שם נדלקתי על הגמרא. סבא יענקלה היה ניצול שואה, שלימים היה איש מוסד והשתתף בלכידת אייכמן. בספר שכתב על מה שקרה לו במלחמה הוא סיפר שהוא היה במחנה עבודה, וכשהרוסים הפציצו את המחנה, השומרים ירדו לבונקרים והוא הבין שזו ההזדמנות שלו לברוח.

"הוא הצליח להימלט והסתובב כמה שבועות עם חבר שפגש. הם הגיעו לעיירה מונקאטש (כיום באוקראינה; פ"ג) ונכנסו לאיזה בית. הכול היה הרוס ושבור ושרוף. הם הכינו לעצמם מדורה קטנה, ובפינת החדר הם ראו ספר אחד שלם. זו הייתה מסכת סנהדרין, והוא מספר איך הם לקחו את הספר וחיבקו אותו. הוא כותב: היה לנו כל מה שצריך, אש, גמרא, ואחד את השני. כשקראתי את זה אמרתי לעצמי 'וואו, איך יכול להיות שמכל הש"ס זו המסכת ששלפתי מהמדף'. אין לי ספק שבמה שאני עושה אני גם ממשיכה אותו".