פעם אמר לורד בריטי אחד לחיים ויצמן: "למה אתם מתעקשים כל כך על ארץ ישראל? נמצא לכם באפריקה ארץ יפה ממנה". ענה לו ויצמן: "למה אתה מתעקש לנסוע בכל יום ראשון שש שעות כדי לבקר את אמך הזקנה בכפר? אמצא לך ברחוב שלך זקנה יותר נחמדה ממנה". למרות השנינה הנחרצת של ויצמן לא תמיד התנועה הציונית אכן הייתה נחושה כל כך לגבי ציון. תוכנית אוגנדה היא רק הדוגמה המפורסמת ביותר להיסוס מתמשך של התנועה הציונית – שמא יש לבעיית היהודים פתרון מוצלח יותר מאשר הארץ החמה ההיא במזרח התיכון. שנינה אחרת של חיים ויצמן מבטאת זאת היטב. כאשר חזר מסיור בארץ ישראל ונשאל באופן פרטי על מעלותיה, ויצמן השיב: "מקום מצוין לייבוש כביסה".
עוד כתבות בנושא
לא התיאוריה היא שהביאה את התנועה הציונית לבחור דווקא בארץ ישראל, אלא המציאות. אותה המציאות היא שמשנה היום גם את היחס הנפשי של היהודים לארץ ישראל. ובזה מתקנת התקופה הנוכחית לא רק את היחס לארץ ישראל במאה העשרים, אלא גם את היחס לארץ ישראל בימי מרדכי ואסתר.
כולם יודעים מה חסר במגילת אסתר: לא מוזכר בה שם שמים, אף שאלוהי ישראל פעל בה במרץ מאחורי הקלעים. אך יש עוד שם שחסר במגילה: לא מוזכרת בה גם ארץ ישראל. לפי חישובי הזמנים התרחשו אירועי המגילה אי-אז בין עליית זרובבל לעליית עזרא – ובכל זאת המגילה לא אומרת על כך דבר. הרמב"ן טוען שגזירות המן העמידו בסכנה קודם כל את היישוב היהודי הזעיר שבארץ ישראל, וזו הייתה המטרה העיקרית של תקנת שושן פורים בט"ו באדר: להדגיש את הסכנה המיוחדת שריחפה דווקא על ירושלים. אך מגילת אסתר אינה מזכירה זאת, אולי משום שבעיני היהודים בפרס ובמדי לא היה היישוב היהודי הקטן והדל בארץ ישראל ראוי להתייחסות מיוחדת. בעיניהם, כמו בעיני שונאיהם, עם ישראל לא היה מאוחד סביב ארצו האחת, אלא "מפוזר ומפורד בין העמים".
הכי מעניין
אם נחזור לתקופתנו, הרי שמיד אחרי מלחמת ששת הימים, עם שיבתנו למרחביה הנשכחים של ארץ ישראל, החלה גם מתקפה תרבותית נגד הארץ ואהבתה. כך כתב אז המחזאי חנוך לוין: "הנה הארץ השלמה אשר הבטיח אלוהים לאברהם, / לו ולזרעו אשר יהיה כַּחוֹל אשר על שפת הים; / אבל אני אינני חול אשר על שפת הים, / ואני לא מקיים הבטחות שנתן אלוהים לאברהם". הסכמי אוסלו הביאו לשיא את המגמה הזו, שהתבטאה היטב באמרה המיוחסת לשמעון פרס: "בעידן האינטרנט כבר לא צריך שטחים". באופן רשמי ההסתייגויות התייחסו רק ליהודה ולשומרון ולסיני ולגולן; למעשה הן ביטאו התנכרות יסודית מארץ ישראל כערך מכונן. כל מי שהזכיר בשנים ההן בריאיון או בנאום את המילים "ארץ ישראל" היה ללעג ולקלס, ותוכניות הסטירה גלגלו אותו בזפת ובנוצות. עד שהמציאות לימדה אותנו שגם בעידן האינטרנט צריך שטחים – ועוד איך; שצריך אותם לא רק מסיבות ביטחוניות; ושהם לא סתם "שטחים", אלא ארץ אבותינו.
איזו דרך עברנו מאז. לאחרונה אמר ח"כ יאיר לפיד לאתר "כיפה": "הציונות מבוססת על התנ"ך. המנדט שלנו על ארץ ישראל הוא תנ"כי, גבולות ארץ ישראל התנ"כיים הם ברורים... עקרונית – ארץ ישראל השלמה והגדולה והרחבה, כמה שאפשר בגבולות הביטחון הישראלי ושיקולי המדיניות הישראלית". כאמור, זה אינו ציטוט של סמוטריץ', אלא של לפיד. האמת היא שהגבולות התנ"כיים של ארץ ישראל דווקא אינם עד כדי כך ברורים, אבל כנראה גם שגריר ארה"ב בישראל מייק האקבי רואה זאת באופן פשוט יותר, ולכן הצהיר שלדעתו "זה יהיה בסדר אם הישראלים יקחו הכול" – מהנילוס ועד לפרת. גם עבור מי שמסתפק בגבולות צנועים הרבה יותר, כמוני וכמו רוב מכריע של הישראלים, זהו שינוי מדהים: ארץ ישראל חזרה לשיח שלנו ושל העולם – ובגדול.
עוד כתבות בנושא
ראיתי בימים האחרונים סרטון הסברה אמריקני על מבצע שאגת הארי. ראו שם את מפותיהן של ישראל וארצות הברית כאשר משתיהן מזנקים עננים של מטוסים וטילים לכיוון איראן. שתי הארצות – ישראל הזעירה וארצות הברית הענקית – הוצגו שם באותו גודל, ומבחינת תשומת הלב של העולם זה אכן כך. ישראל וארצות הברית הן שותפות למבצע הזה, אף שברור לכול הפער בעוצמתן. וכאשר ישראל נמצאת במוקד תשומת הלב אין מדובר רק במדינת ישראל כישות פוליטית אלא גם בארץ ישראל כמולדתו של העם. גם אויבינו מכירים בזאת, כאשר הם חוזרים ושואגים בהפגנות הקמפוסים שעלינו לוותר על הארץ הזאת – "מהנהר ועד הים". לטוב ולרע, ארץ ישראל נמצאת במוקד. טל ברודי הזכיר מזמן שאנחנו על המפה, אבל עכשיו המפה היא גם בנו: כאשר כל העולם מדבר על ארץ ישראל, גם אנחנו נזכרנו שזו ארצנו.