סיפורו של הרב שבכה מול מאבק על דגל ישראל במערת המכפלה

תורתו של רב גדול שהלך לעולמו יכולה להילמד בכמה דרכים. רבנים וראשי ישיבות מותירים אחריהם שיעורים רבים ודרשות, ורבים מהם זוכים עוד בחייהם להוציא לאור ספרים ממשנתם, אם ביוזמתם ואם ביוזמת תלמידיהם. אך לא תמיד זה מספיק. לחלק מהרבנים יש סיפור חיים שצריך להילמד כתורה בפני עצמה. מסכת חייהם היא השראה הראויה לספר ביוגרפי, ודמותם צריכה לשמש מודל לחיקוי עבור הדור הצעיר. הרב אליעזר ולדמן, שהלך לעולמו לפני כארבע שנים, היה רב כזה.

מעבר להיותו רב וראש ישיבת הסדר היה הרב ולדמן מנהיג ציבור, ממחדשי ההתיישבות בחברון וקריית־ארבע, וחבר כנסת. היה לו גם סיפור חיים ייחודי, של מי שעלה לבדו ארצה מארה"ב, הצטרף להכשרה בקיבוץ, למד בישיבת מרכז הרב ונעשה לאחד מתלמידיו המובהקים והקרובים של הרב צבי יהודה קוק.

המחברת, חיותה דויטש, כבר התמחתה בכתיבת ביוגרפיות איכותיות, בהן של נחמה ליבוביץ ושל השופט יעקב טירקל. דויטש כתבה גם יצירות פרוזה, והדבר ניכר גם בביוגרפיות פרי עטה. היא אינה מסתפקת בהיצמדות לעובדות יבשות, וחשה חירות לתאר סיטואציות שלא הייתה נוכחת בהן.

זכיתי לפגוש ולראיין את הרב ולדמן בחייו. אחד המאפיינים הבולטים שלו, שהורגש מהרגע הראשון בכל מפגש, היו פניו המאירות לכל אדם. דעותיו היו מוצקות, לעיתים נחרצות, אך הדבר לא סתר את ההקשבה ואת החביבות והנעימות שהקרין תמיד כלפי סביבתו. מאור הפנים והנעימות מורגשים היטב גם בספר הזה לכל אורכו.

מתחנות חייו של הרב עולה גם הפן הממלכתי באישיותו. אחד הסיפורים המכוננים בהקשר זה אירע ביום העצמאות תש"ל, כשנה לאחר כניסת המתיישבים לחברון. שר הביטחון משה דיין אסר להכניס דגלי ישראל למערת המכפלה כדי לא להרגיז את ערביי העיר, אך אחד המתיישבים הסתיר דגל על גופו ושלף אותו בזמן הריקודים. השומר הערבי הזעיק את החיילים, ואלה פרצו לאולם וניסו לקחת את הדגל מהמתיישבים. הריקוד הפך להתכתשות, עד שהדגל נפל ונקרע. הרב ולדמן הביט במתרחש בדמעות; הוא לא היה יכול לשאת מאבק של יהודים נגד יהודים. הרב משה לוינגר, שותפו לחידוש ההתיישבות בחברון, חלק עליו וחשב שאסור היה לוותר על הדגל. במחלוקת שפרצה אז בין המתיישבים, בני קצובר ומנחם פליקס תמכו בעמדת הרב לוינגר; לעומתם האחים - לימים הרבנים - שלמה ואלישע אבינר, תמכו בעמדתו של הרב ולדמן.

המחלוקת הנקודתית על הדגל במערת המכפלה הייתה פרק ראשון בסדרה ארוכה של מחלוקות לשם שמיים על גבולות המאבק על ארץ ישראל. מי שלא הכיר את הרב ולדמן עלול לשגות ולשייך אותו, על רקע מגוריו בקריית־ארבע, למחנה הפחות ממלכתי בציבור המתיישבים. אך מי שמתוודע לשורשיו ולאישיותו, אינו מופתע מהעמדות הממלכתיות שביטא בצמתים שונים.

דבק בחיבור עם החילונים

לא במקרה בחרה דויטש לפתוח את הספר בסיפור ההיכרות של הרב ולדמן עם הרב חיים דרוקמן בסניף בני־עקיבא בניו־יורק בשנת 1955. המפגש הראשון בין חיימק'ה, שליח בני עקיבא, לאליעזר בן ה־17 שגדל בארה"ב מגיל שלוש, היה מפגש מכונן שהשפיע באופן דרמטי על מסלול חייו של הרב ולדמן. ההיכרות הפכה לחברות קרובה שכללה בהמשך לימוד קבוע בחברותא, מדי יום ראשון, במשך למעלה מיובל שנים.

כחברים קרובים וכתלמידים מובהקים של הרב צבי יהודה קוק, הרב ולדמן והרב דרוקמן אחזו בעמדות דומות מאוד כמעט בכל סוגיה. הם גם חלקו תחנות חיים משותפות רבות: פעילות בבני עקיבא, לימודים בישיבת מרכז הרב, הוראה בישיבת אור עציון במרכז שפירא, ליל סדר מיתולוגי בחברון, פעילות בגוש אמונים, עמידה בראשות ישיבת הסדר וכהונה בכנסת ישראל.

ובכל זאת, בסוגיה מסוימת היה הבדל ביניהם, שעולה גם מהספר: אצל הרב ולדמן הייתה בעֵרה גדולה יותר לשיתופי פעולה עם הציבור החילוני. זה התחיל בחיים המשותפים בקריית־ארבע, שהוקמה כיישוב עירוני מעורב שפתח את שעריו לכלל החברה הישראלית. יחד עם הרב לוינגר, הרב ולדמן התנגד להצבת שלט בכניסה לקריית־ארבע שיבקש להימנע מכניסת כלי רכב ליישוב בשבת. זה המשיך בבחירתו הפוליטית לכהן כחבר כנסת במפלגת התחיה, שהכילה חברי כנסת דתיים וחילוניים. כשהרב דרוקמן פרש מהמפד"ל לאחר פינוי ימית והקים את סיעת "מורשה", היו שציפו שהרב ולדמן יחבור אליו – אך הוא דבק בחיבור הפוליטי עם חבריו החילונים מהתחיה. בערוב ימיו השתתף הרב ולדמן במפגשים קבועים עם אנשי שמאל וגם עם ערבים במסגרת ארגון "שיח שלום". את אחד ההספדים המרגשים בהלווייתו נשאה שרון לשם־זינגר, חברת קיבוץ אורים וממייסדות הארגון. היא דיברה על היכולת של הרב ולדמן לחלוק לשם שמיים, ועל הדרך שלו לאחות פערים באהבה.

גם באחרית־דבר החותמת את הספר, שבה מובאים דברים שכתב הרב ולדמן לקראת כתיבת הספר שאת השלמתו לא זכה לראות, באה לידי ביטוי תפיסתו זו. הרב ולדמן כותב שם בין השאר שהוא גאה בנכדיו החיים בחיבור עם כל חלקי העם, "ובפרט באלה מהם המתגוררים עם משפחתם יחד עם אנשים שאינם דתיים, בחיבור עמוק. הם מגשימים את חלומי".

סיפור חייו של הרב ולדמן הוא לא רק סיפור אישי של עולה מארה"ב שהפך לרב גדול ומנהיג ציבור, אלא גם סיפורה של תקופה חשובה במדינת ישראל ובציבור הדתי־לאומי. אפשר ללמוד ממנו לא רק על הרב ולדמן אלא גם על הקמת גוש אמונים, התחדשותה של ישיבת מרכז הרב, ושורשי התפיסה ה"ממלכתית" (במלעיל), שנראה כי כוחה נשחק בשנים האחרונות.

לסיום אני בוחר לצטט אנקדוטה אקטואלית המובאת בספר, בהקשר של גיוס בחורי ישיבות לצה"ל. הרב צבי יהודה קוק, רבו של הרב ולדמן, סיפר לתלמידיו על פגישה רבת משתתפים של ראשי הישיבות עם שמעון פרס בעת שזה כיהן כמנכ"ל משרד הביטחון. כמה מראשי הישיבות אמרו אז לפרס שהם לא יכולים להרשות שתלמידיהם יתגייסו מחשש שהם יתקלקלו בצבא. הרב צבי יהודה קם ואמר: "אני מתבייש. על מה אתם מדברים? מה טיבו של החינוך שלכם אם אתם מפחדים? אני לא מפחד שהתלמידים יתקלקלו! השאלה היא איך מחנכים אותם ביחס לצבא – ובוודאי שצריך בהקשר זה גם לחזק את המצב התורני במדינה".