אפשר להבין מדוע הסדרה הישראלית "טהרן" הצליחה לזכות בפופולריות כזו בקרב צעירינו, ולפי שמועות זדוניות הגיעה גם אל כמה מחברי הפרלמנט. אין ספק הרי שהיוצרים של הסדרה מסמפטים את הצד שלנו. לכן הם מציגים את בכירי "המוסד" כדמויות חסרות לב שאדישות לאובדן חיי אדם, ומציגים בצורה אנושית ומעוררת אמפתיה את אנשי משמרות המהפכה. אז גם אם ההיגוי של הפרסית מעט צולע, אפשר להבין את הרצון לזכות בהכרה של האויב הציוני ברוע מעלליו ובצדקת דרכנו. ויחד עם זאת לתענוג הזה יש גם מחירים שאותם ראוי לשקול לפני שמחליטים אם לצרף את הצפייה ב"טהרן" לרשימת החטאים שהעונש עליהם הוא תלייה.
המחיר הפשוט ביותר, שאני מקווה שכבר שילמנו את רובו במלחמה האחרונה, הוא מחיר השאננות, כמובן. הישראלים הצליחו להחדיר בנו את המחשבה שכאשר ישלחו להק מטוסים לתקוף מכ"ם שלנו קיים סיכוי סביר שנפיל להם מטוס וניקח להם טייס בשבי. הם עצמם הרי ידעו שאין סיכוי שזה יקרה, אבל לנו הם הניחו לפנטז. בדיוק כפי שהרדימו אותנו לגמרי עם המחשבה שהמקסימום שהם מסוגלים לו מבחינה יצירתית זה להחליף נוסעים במטוס תוך כדי עצירת ביניים או להשתלט על מחשבי חברת החשמל הלאומית. מה שהביא אותנו ללא שום הכנה להלם של המלחמה ביוני. זאת, בשעה שעל הישראלים זה לא השפיע כלל כי הם יודעים כבר מה שווה התקשורת שלהם.
אבל המחיר העמוק שהסדרה גובה מנערינו הוא המחשבה שאנחנו הופכים לישראל. זה לא מקרה שהדמות של פראז כמאלי, ראש אגף החקירות האיראני בסדרה, דומה כל כך מבחינה פיזית לזו של טייס המסוק הישראלי הרב רפי פרץ. הישראלים מנסים לשכנע אותנו שבעצם אנחנו די דומים. מה ההבדל, כך טוענים פעם אחר פעם בעיתון האולטרא ציוני "הארץ", בין משמרות המהפכה שלנו למשמרות הצניעות במאה שערים? והנה, ממש לפני שבועיים, פעיל מלב המיינסטרים הישראלי ששמו נאור נרקיס פרסם תמונה של מורנו ורבנו האייתוללה סייד עלי חמינאי ליד תמונת הרב הראשי לישראל הרב יצחק יוסף. נניח רגע לחילול הקודש שבהשוואה, הישראלים מאוהבים בחילול קודש, שימו לב למסר העמוק: אנחנו בדיוק אותו דבר. לכן בהפגנות, שהם יודעים שישודרו אצלנו, הם נושאים שלטים גדולים: "איראן זה כאן". לא יודע אם מותר לומר את זה בטהרן 2026, אולי זה נשמע קצת מיושן, אבל אנחנו לא נהיה ישראל, וישראל לא תהיה איראן.
הכי מעניין
חשוב לי להגיד את זה דווקא בחודש שבו אנחנו מציינים את הניצחון הגדול על היהודים. את היום שבו עמדנו להרוג ולהשמיד ולאבד אותם ב־127 מדינות, ואיבדנו בסך הכול 75,000 חיילים, ואפילו מהם היהודים לא הצליחו לבזוז את הרכוש. בימים הללו חשוב לזכור את המסורת שקיבלנו מאבותינו בני המן: דתיהם של היהודים הללו שונות מכל עם. ואסור להניח בשום פנים ואופן להשוות בינינו לבינם.
אנחנו לא מקדשים את החיים. העובדה שפראז כמאלי נקרע בין הנאמנות למשטר לבין החרדה לחיי אשתו לא מעוררת בנו שום אמפתיה. אנחנו לא מסוגלים להבין בכלל את הקונפליקט של הסדרה.
אנחנו לא מאמינים בחופש. מדינת ההלכה שלנו לא תכלול איזון בין הנביא והמלך והסנהדרין, שתייצג את כל גוני העם ותבקש את אמונו. והיא לא תסתפק בעיצוב המדיניות הציבורית אלא תחדור אל בין כותלי ביתו של כל אזרח.
אנחנו לא סובלים ביקורת. לא נקדש בשום פנים ואופן את זכות ההפגנה, ודאי לא כשתגלוש ולו במילימטר מעבר לגבולות החוק. אנחנו לא חומלים על איש. ודאי לא אם הוא אויב. לא נבחין בין אזרחים ללוחמים, לא נפזר כרוזים של אזהרה לפני תקיפה. ובטח שלא נטה שום אוזן לחוקים בינלאומיים ולסייגים משפטיים. אנחנו לא ניתן מקום למורכבות ולהומור ולמחלוקת. לא נהיה ישראלים. ואם הטור הזה נשמע לכם מעט שטחי, הכול טוב חברים, איראן זה כאן.
עוד כתבות בנושא
