אתמול בלילה עשיתי קניות באושר־עד. לקראת סוף הקנייה פגשתי כמו תמיד את מירו. מירו הוא יהודי בסביבות גיל שישים עם זיפים אפורים וכיפה סרוגה שחורה שהתפקיד שלו הוא לשקול ולסגור במדבקה את השקיות של הפיצוחים והפירות היבשים. אני משתדל לעבור ולהגיד שלום למירו גם כשאני לא קונה פיסטוקים. אנחנו כבר מכירים, הוא זוכר את השם שלי ותמיד זורק לי משפטים כמו ״נו, מה חדש אצכלם שמה באמנות? יש עבודה?״ לא מזמן הוא ניסה לשכנע אותי באיזה רעיון מופרך לסרט על מחסנאי באושר־עד שמוצא מיליון שקל מזומן במקררים ומסתבך עם עבריינים. ואתמול כשעברתי ליד מירו ראיתי שהוא מרוכז במסך הפלאפון שלו. התקרבתי וראיתי שהוא צופה בפטריוטים. אמרתי לו ערב טוב ומירו הרים את הראש ואמר, ערב טוב מותק, ערב טוב, וחזר למסך. בינתיים הלכתי למלא שקית בחטיפי סויה כאלה שעקיבא אוהב וחזרתי למירו שישקול לי.

מירו לחץ פאוז על המסך, שקל את השקית, סגר אותה במדבקה, הדביק את המחיר ואז שאל, תגיד, אתה רואה פטריוטים אתה? אמרתי לו שאני לא צופה קבוע אבל מדי פעם יוצא לי לראות אייטימים. מירו חייך חיוך מהורהר ואז אמר, וואלה שתדע לך שהרבה דברים שהם מדברים שם לא מעניינים אותי בכלל, מה לי ולכל הזדעראס הזה. אבל עדיין, כשאני רואה אותם זה עושה לי טוב בלב. אתה מבין מה אני מדבר איתך? אני מרגיש שהם בצד שלי, שהם איתי, אתה מבין? אמרתי למירו שברור שאני מבין. יותר ממבין. אמרתי לו, מירו, אתה יודע מה, אני הולך לכתוב על זה בעיתון, לכתוב עליך, סבבה? מירו שאל, מה זה, איזה עיתון זה? אמרתי לו, והוא קרץ ואמר, זה עיתון של ימין ערכי אה? סבבה מותק, תכתוב מה בא לך.

האמת היא שהרבה זמן אני רוצה לכתוב את המחשבות שיש לי על הפטריוטים. כמו שאמרתי למירו, אני אומנם לא צופה אדוק, אפילו לא קרוב לזה, אבל אני גם לא מאלה שמחרימים את התוכנית הזו וחושבים שהיא איומה. אני כן יודע פלוס מינוס מי הם חברי הפאנל ואפילו מכיר אחד מהם אישית. אבל מאז שההורים שלי התחילו לצפות בפטריוטים מדי ערב הבנתי שיש כאן יותר מסתם תוכנית טלוויזיה מצליחה. ההורים שלי אף פעם לא היו אנשים פוליטיים, הם אף פעם לא היו מנויים לעיתון, כמעט לא צרכו חדשות ולא השתייכו באופן מובהק לאיזה מחנה או מפלגה. אני זוכר נגיד את עצמי בתור נער במוצאי בחירות אחד נשאר ער עד שעה מאוחרת לעקוב אחרי תוצאות המדגמים ואבא שלי ממש לא מבין מה כל כך מרתק אותי עד כדי כך.

או למשל אני זוכר שבתקופת ההתנתקות, היה לי חבר בכיתה שקראו לו שבתאי והוא היה מחלק סרטים כתומים כאלה ויום אחד הבאתי ממנו סרט כתום ורציתי לתלות אותו על המראה של המכונית של אימא שלי והיא לא הסכימה. היא אמרה לי, מה לנו ולזה. ככה, באווירה הזו גדלתי. אפשר לומר שהבית שלנו היה א־פוליטי לחלוטין. ההורים שלי השקיעו בזה שנקרא ספרים ונלך למוזיאון ונצייר ונבנה בלגו ונשמע מוזיקה ונלמד תורה. פוליטיקה הייתה מחוץ לתחום, גם שלהם. ולכן, כשבשנתיים האחרונות הם התחילו לצפות באדיקות בתוכנית הדגל של ערוץ 14 זה היה לי בהתחלה מוזר, אבל אט־אט הבנתי. המון מבני דורי מספרים שההורים שלהם מפנים את הלו"ז מדי ערב בשעה תשע, מתרווחים על הספה עם משקה ומתמוגגים מול השואו טיים של ינון מגל והרייטניג שהופך מפלצתי מיום ליום.

אני מכיר את הקולות שמנגד. אני מזהה את הפאניקה בצד השני של מכונת הרעל (כן, יש אחת כזו לכל צד), אני שומע את הטיעונים שמנסים נואשות להסביר (למי למען השם?) למה הפטריוטים היא ״קרקס״ ולמה היא לא עיתונות ולמה היא שופר וכל זה. עם חלק מהדברים אני יכול איכשהו להסכים, לדון לגופם של דברים ולהסכים. אבל את ההסכמה הזו אני מוכן להביא לשולחן רק אחרי ההכרה הברורה בסיבות שבגללן הפטריוטים הפכה למדורת השבט החדשה של הפריים טיים הישראלי. יש ציבור גדול בישראל, ציבור אינטליגנטי, משכיל ומפוכח שצופה בפטריוטים - לא בגלל הפרטים המסועפים של משפטי נתניהו, לא בגלל קטארגייט, לא בגלל היועמ״שית והפ״צרית ולא בגלל העיניים היפות של ינון מגל - אלא רק כי הציבור הזה לראשונה מרגיש בבית, מרגיש שסוף־סוף אין מרחק שנות אור מנטליות בין מי שמופיע על המרקע לבין מי שיושב על הספה. ואחרי שנבין את זה, אפשר יהיה להרחיב יותר. בינתיים, זה השנקל שלי.