לא בכל יום אני נוטש את אולפן הפטריוטים במהלך ריאיון. ביום שני התארח אצלנו בגוב הימנים קובי ריכטר, ממנהיגי המחאה הבולטים בימים שהימין קידם את הרפורמה לתיקון מערכת המשפט, ואיש עם דעות לא פשוטות בלשון המעטה. הוא הגיע לדבר קודם כול על חברו גיורא אפשטיין, אלוף ההפלות של חיל האוויר שהלך השבוע לעולמו, והחלק הראשון של הריאיון עבר בשלווה יחסית. הוא סיפר על חברו הטוב, כולם חלקו כבוד אחרון, הקהל מחא כפיים. מיד ינון מגל אמר לריכטר: "לא ציפית לקבל כפיים בפטריוטים?"

אבל זו הייתה שלווה מזויפת, משיכת זמן, כמו במערבון ישן. שני החבר'ה על הסוסים, שמנהלים כרגע שיחה מנומסת, עומדים בעוד רגע לשלוף אקדח ולירות זה בזה. כולם ידעו שאוטוטו האקדחים יישלפו והשיחה תעלה טון או שניים או שבעים. הוא מטעה, הריכטר הזה. במבט ראשון הוא נראה כמו סבא חביב שבא לראות את הנכד שלו מדבר בפטריוטים. איש פשוט, מבוגר, נושק לשמונים, בלי שיער ועם מבט קצת עייף בעיניים, אבל כזה שצועק " עברתי דברים בחיים". הוא אפילו די נחמד. בהפסקת הפרסומות ניהל שיחה חביבה עם כמה אנשים מהקהל ואחת מחברי הפאנל, בלי גינוני כבוד מיותרים ובגובה העיניים, אף שהוא רגיל לגבהים רציניים מתקופתו כטייס וגם מתקופתו כמתנשא על שאר הציבור הישראלי.

אם תעצרו אלף אנשים בחדרה, בעפולה, בבאר־שבע ולדעתי גם בתל־אביב, מעט מאוד ידעו לענות מי זה קובי ריכטר. זאת עוצמתם של אנשים חזקים באמת, כמו נוני מוזס: הם מושכים בחוטים ועדיין מצליחים להישאר אנונימיים. בימין אין דברים כאלה, מספיק שתרשה לעצמך למשוך בחוט וחצי ומיד ימרחו את הפנים שלך על השער הארץ ותפתח מהדורות ב־12. ואני לא אומר את זה בבכיינות אלא בקנאה. אני מקנא בריכטרים של העולם, שיכולים במשך שנה של הפגנות מטורפות להוביל מחאה חסרת אחריות ואלימה שעוברת כל גבול, ועדיין לשמור על פרטיותם.

כשהחלק הראשון של הריאיון הסתיים, ינון פנה לריכטר והציע שנשמיע כמה דברים שאמר במחאה נגד הרפורמה, ושנתווכח עליהם קצת. ריכטר סירב ואמר שאין טעם לנהל סוג כזה של דיון, ושעדיף שפשוט נשמע מה יש לו להגיד.

אנחנו לא עובדים ככה בפטריוטים: אורח, חזק ככל שיהיה, לא ימנע מאיתנו לנהל את הדיון איך שאנחנו מחליטים, ולא ברור איזו סיבה יש לאדם לא לרצות לשמוע דברים שאמר לפני שנתיים בערך - לא לפני שלושים שנה.

אז כן, השמענו לריכטר את דבריו מאז על כמה חשוב לנצח אותנו, הימין, במלחמה על המדינה, ואיך אין לנו סיכוי נגד השמאל כי הם הכסף והכלכלה ובלה בלה בלה. פרופ' משה כהן אליה ניהל איתו ויכוח, והוא ענה, וינון התערב, ואני הרגשתי שאני מתפוצץ. אני מודה, רק דבר אחד עניין אותי לשאול את ריכטר, רק נושא אחד ישב לי בראש מאז 7 באוקטובר, רק בתחום אחד אני מקפיד להזכיר יום־יום את השיח של לפני 7 באוקטובר, שיח הסרבנות.

סימנתי לינון בעיניים שאני רוצה להתערב, והוא סימן לי בחזרה לחכות שתי שניות כדי שריכטר יסיים. תגידו מה שתגידו על ינון, הוא המראיין הכי הוגן בטלוויזיה. לא משנה כמה קשה לו לשמוע מרואיין או פאנליסט - הוא יילחם על זכותם לעצבן את כולנו עד הסוף. נתתי לריכטר לסיים, ואז התפרצתי.

בשלב הזה עוד לא תכננתי לנטוש את האולפן: ריכטר אמר דברים קשים ואני סולד מהשקפתו העאלק־דמוקרטית באופן כללי, אבל לנטוש אולפן זה לא ניצחון, בטח כשזה אולפן הבית שלך. כל מה שרציתי היה להעלות בפני ריכטר את תמיכתו בסרבנות ואת המשפט הזכור לרע מתקופת הרפורמה "לא נטוס בשביל דיקטטור". רציתי לשאול אם בליבו בעל הניסיון של איש בן שמונים יש גם מקום לחרטה.

גבולות הדיון

אז זהו, שאין. ריכטר לא מצטער לרגע על קמפיין הסרבנות – או "אי ההתנדבות". הוא אפילו משווה ומעלה: אחרי ששאלתי אותו אם לא טעה הוא הפתיע (או שלא) ואמר שגם עכשיו, ברגעים אלה ממש, על המילואימניקים לשקול "להפסיק את התנדבותם" כי המלחמה אינה מוצדקת. בשלב הזה החלטתי שלא יהא חלקי עם הריכטר, אבל היה לי חשוב לא לנטוש בזעם כנהוג, לא להתעצבן ולהגיד "אני לא יכול לשמוע את זה", אלא להפך, לשדר שלווה וקור רוח. לא כמשחק, אלא כרעיון. והרעיון פשוט: כל אדם שבוחר לחזור על חטא עגל הסרבנות, הוא לא אדם שצריך לנצח אותו בוויכוח אלא אדם שהוויכוח איתו לא לגיטימי. לפעמים המטרה היא לא לנצח אלא להבהיר שיש ויכוחים שלא ראוי לנהל.

מה שכן, כשצפיתי אחר כך באירוע הנטישה שלי שאלתי את עצמי רק שאלה אחת: כמה אשכנזי אתה יכול לצאת, לעזאזל? אנשים בדרך כלל נוטשים בזעם, זורקים משהו, צורחים - ורק אני פונה אל המנחה בנימוס ומבקש רשות לצאת, כאילו אני מינימום בשיעור חשבון בכיתה ב'. מביך.

כל מי שעוקב אחריי מאז 7 באוקטובר יודע שיש קמפיין אחד שאני מנהל באדיקות, והוא קמפיין התזכורות לכל מי שניסה לפרק פה צבא. בכל יום כמעט אני מעלה סרטון של מעודדי סרבנות מתקופת הרפורמה ומוסיף: "תזכורת, פירקו פה צבא, לא נשכח". אני מודה, זה הפך לאובססיה. בכל פעם שאני שוכח להעלות פוסט, אני מלקה את עצמי על זה. ביום הבא אני משתדל להזכיר פעמיים. אני לא עושה את זה סתם, זה בוער בי, כי יש קשר הדוק בין הסרבנות לטבח 7 באוקטובר. לכן ברגע שהסרבנות עלתה שוב, באולפן שישבתי בו, היה חשוב לי להיות כן עם האובססיה שלי ולהגיד מול כולם, באמת, מכל הלב: תזכורת, פירקו פה צבא, לא שכחתי.