בטורו השבוע במוסף זה, תחת הכותרת "רחוק מהעין, רחוק מהלב", התלונן העיתונאי אלישיב רייכנר על הדרת הפריפריה מאולפני הטלוויזיה. הוא תיאר בכישרון רב את מסע הייסורים של מרואיינים מהדרום, את ההשכמה ב-3:00 לפנות בוקר של עודד הרוש, ואת האטימות לכאורה של המפיקות התל-אביביות שלא שולחות מונית לירוחם. בסיום דבריו, הוא בחר להביא כדוגמה מתסכלת שיחה שקיימנו, שבה תהה מדוע אני מזמין את מפוני הצפון לאולפן שלי בירושלים במקום לנסוע אליהם ולהקליט שם.
עוד כתבות בנושא
התסכול של רייכנר מובן ואנושי, אבל הניתוח שלו שגוי מיסודו. הוא מניח שייצוג חסר הוא תוצאה של כוונת מכוון, עצלות או "תעודת עניות" מוסרית. האמת, כפי שמלמד אותנו הכלכלן תומס סואל בספריו על גיאוגרפיה ותרבות, נמצאת עמוק בתוך חוקי הכלכלה והפיזיקה. רייכנר דורש מהמציאות להתיישר לפי האידיאל; סואל דורש מאיתנו להבין את האילוצים.
מחיר הבידוד: שיעור מ"עושר, עוני ופוליטיקה"
הכי מעניין
בספרו "עושר, עוני ופוליטיקה", סואל מנתח כיצד נתונים גיאוגרפיים מכתיבים גורלות. הוא מראה כיצד אזורים מבודדים – בין אם בהרים או במדבריות – תמיד פיגרו אחרי הצמתים המרכזיים. זה לא עניין של כישרון, אלא של עלות חיכוך.
המרכזים העירוניים הגדולים (בישראל: הציר שבין ירושלים לתל אביב) הם המקומות שבהם עלות המפגש והחלפת המידע היא הנמוכה ביותר.
כשמפיק בחדשות 12 או 14 צריך להרכיב פאנל, הוא פועל תחת אילוצי תקציב וזמן אכזריים. להביא מרואיין מתל אביב או מודיעין זה זול ומהיר. לשלוח ניידת שידור לירוחם או מונית לדימונה זה פרויקט. רייכנר רואה בזה "הדרה"; סואל רואה בזה יעילות כלכלית. השוק מתכנס למינימום מאמץ. הציפייה שערוץ מסחרי (או אפילו ציבורי) ישרוף משאבים אדירים רק לשם ה"ייצוג הגיאוגרפי", היא דרישה לסבסוד צולב שאין לו היתכנות כלכלית לאורך זמן.
רייכנר מזכיר בערגה את הניסוי של זכיינית ערוץ 2 "רשת", שנאלצה (בכפייה רגולטורית) לשדר מנתיבות. הוא מתאר זאת כהצלחה ("המסך נצבע בגוונים חדשים"). אבל השאלה היא: למה זה נפסק? התשובה היא שהשוק ניצח את הרגולציה. זה היה יקר מדי, מסורבל מדי, ופחות מעניין לצופה הממוצע. אי אפשר לכפות "גיוון" בכוח הזרוע לאורך זמן.
עוד כתבות בנושא
אשליית הזום והכשל של "שלב אחד"
"אבל יש טכנולוגיה!", טוען רייכנר, ותוהה למה לא מראיינים בזום או שולחים צלם הביתה.כאן נכנסת לתמונה התובנה של סואל מ"כלכלה יישומית": חשיבה מעבר לשלב אחד.
בשלב הראשון, זום נראה פתרון קסם. זול, נגיש. אבל מה קורה בשלב השני?
איכות השידור יורדת. הכימיה האנושית נעלמת. הניואנסים של שפת הגוף – אותו "הון תרבותי" שסואל מדבר עליו בהרחבה בספריו "גזע ותרבות" ו"הגירות ותרבויות" – הולכים לאיבוד בפיקסלים.
כפודקאסטר שמקפיד על ראיונות עומק פרונטליים, אני יודע שאין תחליף למפגש הפיזי. תקשורת אנושית היא אנרגיה שנוצרת בחדר. ערוצי הטלוויזיה מבינים שראיון בזום הוא מוצר נחות שגורם לצופים לזפזפ. הדרישה להוריד את רף האיכות בשם השוויון הגיאוגרפי היא מתכון לבינוניות. כשרייכנר מתלונן שלא נסעתי למטולה להקליט, הוא מתעלם מהעלות האלטרנטיבית: יום עבודה שלם בדרכים, סחיבת ציוד, וחוסר יכולת לייצר רצף של ראיונות. זה לא "חוסר מחשבה", זה ניהול משאבים רציונלי.
בטרילוגיה התרבותית שלו (כולל "כיבושים ותרבויות"), סואל מתאר כיצד תרבויות שנותקו מזרם המידע המרכזי שילמו מחיר כבד בהתפתחותן. הפריפריה הישראלית – כל מה שמחוץ לציר ירושלים-ת"א – נהנית מיתרונות אחרים: מרחב, קהילה, שקט, ומחיר דיור שפוי. אבל לכל בחירה יש מחיר, או כפי שסואל מדגיש תמיד: אין פתרונות, יש רק תמורות (Trade-offs).
עוד כתבות בנושא
עודד הרוש, שאותו מציין רייכנר, הוא דוגמה מצוינת. הוא בוחר לגור בדימונה מתוך ציונות ואהבת הנגב. זה ראוי להערכה. אבל המחיר של הבחירה הזו הוא השעות על הכביש למודיעין. אי אפשר לצפות שהעולם יתכופף וייצר "אולפן דימונה" רק כדי לחסוך לו את הנסיעה. מי שרוצה להיות במרכז העניינים, צריך להיות במרכז הגיאוגרפי. מי שבוחר לגור רחוק, בוחר במודע לשלם "מס ריחוק".
הניסיון לכפות על המציאות "צדק גיאוגרפי" הוא מלאכותי. במקום להתלונן על כך שהאולפנים לא מגיעים לדימונה, תושבי הפריפריה צריכים לייצר ערך שאי אפשר להתעלם ממנו, או להבין שכדי להשפיע במרכז – צריך לנסוע למרכז. כפי שסואל מלמד, קבוצות שוליים בהיסטוריה הצליחו לא דרך "העדפה מתקנת" ורחמים, אלא דרך אימוץ כישורים ומצוינות שאילצו את המרכז להתייחס אליהם.
עוד כתבות בנושא
היום, בעידן הרשת, היכולת לייצר אלטרנטיבה קלה מאי פעם. אבל היא דורשת מאמץ, השקעה והבנה של כללי המשחק, ולא תלונות על אי-שוויון גיאוגרפי שנובע מחוקי הפיזיקה ולא מרוע לב.
מייל לתגובות: Tamir@mashma.net