בעיתון מעריב זיהו בתחילת השבוע "תופעה חדשה שמטרידה את תושבי הצפון", כך לפי הכותרת שפורסמה באתר של העיתון. הקוראים, שחשבו מן הסתם שמדובר במטרד ביטחוני או תברואתי, גילו בגוף הידיעה ש"התופעה המטרידה" היא שבמהלך השבועות האחרונים הצטרפו למושבה מטולה כ־25 משפחות מהציונות הדתית. הכתבת בתיה גלעדי דיווחה שרק 36% מתושבי מטולה חזרו לגור ביישוב, שנפגע במתקפות חיזבאללה ונמצא בתנופת שיפוצים. ההצטרפות של המשפחות הדתיות, על פי גלעדי, מתקבלת ברגשות מעורבים אצל חלק מהוותיקים, שחוששים משינוי אופיו החילוני של היישוב.

הכותרת הפרובוקטיבית עוררה כצפוי דיון ברשתות החברתיות. מעבר לקביעה ולהכללה שמדובר בתופעה שמטרידה את כלל תושבי הצפון, לא מעט תושבים ממטולה טענו שהכתבת אספה קולות של מיעוט שולי ביישוב והפכה אותם לרוב. אגב, גם בכתבה עצמה רוב המרואיינים לא היו מוטרדים מהצטרפותן של המשפחות. אכן, עורכי האתר הצליחו במשימתם לעורר עניין; לאחר כמה שעות הוחלפה הכותרת הפרובוקטיבית בכותרת אחרת, עובדתית ומאוזנת יותר.

על דבר אחד אפשר להסכים: הצטרפותן של משפחות דתיות ליישובי הצפון היא אכן תופעה. למושב זרעית, הסמוך לגבול לבנון, נכנסה בשבוע שעבר משפחה דתית ראשונה מתוך עשר משפחות דתיות שעומדות להצטרף למושב בקיץ הזה. טל אוחנה, ראש מועצת ירוחם לשעבר, מלווה כיום מטעם מִנהלת תנופה וברנקו וייס את המועצה האזורית מעלה־יוסף שאליה משתייך זרעית. אוחנה מספרת שבאוקטובר האחרון היא פגשה את מנהיגות המושב במלון בנהריה שאליו פונו בעקבות המלחמה, והם ביקשו ממנה לסייע להם בהבאת משפחות דתיות־לאומיות למושב. תוך זמן קצר נוצרה קבוצת ווטסאפ של משפחות צעירות שהביעו עניין במהלך, ועשר מתוכן עומדות כאמור להצטרף למושב בשבועות הקרובים. כמי שעמדה בראש מועצה שקלטה משפחות רבות מהציונות הדתית, אוחנה מודעת היטב לחשש שקיים בקרב חלק מהתושבים הוותיקים משינוי צביונו של היישוב. דווקא משום כך חשוב לה להדגיש את רצונם של ותיקי המושב בקליטת המשפחות הדתיות, וגם את הזהירות שבה מתנהלות בינתיים המשפחות החדשות.

לעיר קריית־שמונה צפויות להצטרף בקיץ הזה בין עשרים לשלושים משפחות דתיות. משה קקון, תושב העיר שנולד וגדל בה, הוא אחד ממובילי "הקהילה הצעירה" בקריית־שמונה. כבר לפני שמונה חודשים יצאה הקהילה בקמפיין שהזמין משפחות להצטרף לקהילה "עם שליחות, משמעות ואיכות חיים". קקון בהחלט מבין את החשש של האוכלוסייה הוותיקה מקבוצות של אוכלוסיות חדשות שמגיעות לעיר באופן מאורגן. "קבוצות אידיאליסטיות צריכות לבחון כיצד הן משתלבות בעיר", הוא אומר. "הן צריכות להזכיר לעצמן שהן לא באות להציל את המקום אלא פשוט לבוא ולחיות איתנו יחד. זה אומר להגיע לבתי הכנסת, למרכזי הקניות ולחוגים במתנ"ס, ולנסות להשתלב באופן הכי טבעי שאפשר. אחרי שמכירים קצת יותר, אפשר לדבר גם על צרכים שעולים מהשטח ועל יוזמות חדשות. יש כר פורה לעשייה, אבל קודם כול צריכים להתחיל בהשתלבות טבעית ולא לבוא מראש עם תוכניות והצהרות. גם כשיוזמים עשייה כדאי לעשות זאת בצורה נכונה, בשיתוף פעולה עם הגורמים הקיימים".

תחת הכותרת "פניהם איש אל אחיו", התקיים בשבוע שעבר בקריית־שמונה הכנס השנתי של קרן קהילות, המאחדת את מרבית הגרעינים התורניים. מנכ"ל הקרן, ליאור ליפשיץ, טורח לציין שלקריית־שמונה מגיעים בקיץ הזה לא רק משפחות דתיות אלא גם קבוצת משפחות חילוניות של תנועת דרור ישראל. ליפשיץ מודע היטב לאתגר ההשתלבות הנכונה של קבוצות מאורגנות בקרב אוכלוסייה ותיקה. "חונכנו על ברכי הרב אלישע וישליצקי שאנחנו לא באים לשנות, 'להביא את האור' ולעשות מהפכות. אנחנו רוצים לקבל מהתושבים הוותיקים, ואולי גם לתת. המטרה של המשפחות המצטרפות היא ליצור יחד הרמוניה של חיים, מתוך כבוד ענק למקום".

ליפשיץ מציין שלא במקרה הכנס נפתח בשיח בין משפחות מקומיות מקריית־שמונה ובין מאות חברי הגרעינים שהגיעו לאירוע מכל רחבי הארץ. "חשוב לנו שבכל מקום הכוחות המקומיים יהיו אלו שיובילו את קליטת המשפחות החדשות. במקרה של קריית־שמונה זו 'הקהילה הצעירה' שמובילה את המהלך".

פרק נוסף בספר

סוגיית השתלבותן של אוכלוסיות חדשות ומאורגנות במרקם עירוני ותיק, לא נולדה כמובן במלחמת חרבות ברזל. כבר בסוף שנות השבעים, כשבוגרי בית מדרש מר"ץ ממבשרת־ציון הגיעו להתיישב בקריית־שמונה, הם נדרשו לסוגיית ההשתלבות הנכונה, והנושא העסיק ומעסיק את כל הגרעינים החברתיים והתורניים שנוצרו בעשורים האחרונים.

אם מבקשים לנסות ולנסח את הדרך הראויה להשתלבות, ראוי לציין כמה דברים. ראשית, הצטרפות של משפחות חדשות ליישוב ותיק היא תופעה חיובית ומבורכת, ודאי כשמדובר בהצטרפות לערים וליישובים שחוו עזיבה של אוכלוסייה בעקבות איום ביטחוני. התהליך הזה צריך להיעשות בהסכמה ובתיאום עם המנהיגות המקומית, והמצטרפים צריכים לזכור שהם לא מפריחים שממה. לכל עיר ולכל שכונה יש עבר, ולא רק הווה ועתיד. הציפייה הטבעית מכל אוכלוסייה חדשה היא שתכיר בפועלם של הוותיקים ותבין שהיא לא כותבת סיפור חדש אלא פרק נוסף בסיפורו של המקום.

בכל עיר ושכונה יש מנהיגים מקומיים, בני המקום. ראוי שהמשפחות החדשות ימצאו את הדרך לשתף איתם פעולה ולפעול יחד לטובת היישוב. לפני שבאים עם רעיונות חשובים ויפים לעשייה חברתית, ראוי להקשיב לוותיקים יותר. יש הרבה מה ללמוד מהניסיון שלהם, מההצלחות וגם מהכישלונות, ובעיקר מההיכרות העמוקה שלהם עם התושבים.

אם מחפשים דרך להפחית את הניכור שקיים פעמים רבות בין אוכלוסיות, יש לפחות עוד שני דברים שכדאי לאמץ. ראשית, אינטגרציה. לא ליצור מסגרות חינוך עצמאיות ומתבדלות, אלא להתערות במסגרות החינוך הממלכתיות הקיימות ביישוב ולשלוח ילדים לתנועת הנוער המקומית. לא לגור בשכונה דתית נפרדת, אלא להתערות ככל שניתן בשכונות העיר השונות. שנית, מומלץ שכל פרט בקבוצת האוכלוסייה החדשה יהיה מחובר לכמה מעגלי השתייכות. זה יכול להיות ועד השכונה, ועד ההורים של בית הספר או חברוּת בקבוצות פוליטיות, חברתיות או תרבותיות מקומיות. ככל שמשתייכים ליותר מעגלי השתייכות, סיכויי ההשתלבות במרחב המקומי גבוהים יותר. לסיכום, נוסחת ההשתלבות הנכונה מורכבת מעדינות וענווה, שותפות עם האוכלוסייה הוותיקה, והקשבה מתמדת לסביבה.