"באמצע הרחוב התחלתי לבכות": הפודקאסטריות שחושפות את מחלות הנפש שלהן

ביום הראשון ללימודי האמנות, המרצה ביקשה מהסטודנטיות לצייר את סיפור החיים שלהן. אף שלא הייתה ביניהן היכרות מוקדמת, הן החלו לשתף בפתיחות חוויות מחייהן. אחת סיפרה שאיבדה את שני הוריה, אחרת סיפרה על שיברון לב בעקבות אהבה נכזבת. שירה קליין הקשיבה להן מהצד והתלבטה אם לשתף את סיפור חייה המורכב. "אמרתי לעצמי: הן מספרות את סיפור החיים הקשה שלהן, והוא גורם לנו להעריך אותן יותר ולהתקרב אליהן, ויש פה אווירה שכולן מקשיבות ומכילות, אז למה בעצם שלא אספר?", אומרת קליין. "בעולם מתוקן אין סיבה".

אז היא שיתפה. בלב פתוח היא דיברה על ההפרעה הדו־קוטבית – מאניה־דיפרסיה - שהייתה חלק מחייה במשך שבע שנים. ונהרתיה הרצמן האזינה מן הצד. "הייתי בהלם", מספרת הרצמן. "סבלתי מדיכאון אחרי לידה, פחות גבוה במדד הפדיחות והסטיגמה, ועדיין לא חשבתי לשתף בזה את כולם. אבל שירה הגיעה באנרגיה טובה, בטוחה בעצמה וכריזמטית, וזה היה מפתיע, גם כי לא נתקלתי קודם במאניה־דיפרסיה, וגם כי חשבתי שזה יהיה מעניין לדבר איתה ולהבין מה ההבדל בין מה ששתינו עוברות".

גם הרצמן מצאה חן בעיני קליין, וכשחזרה הביתה חיפשה את שמה ברשת. "ראיתי שהיא משתפת הרבה פוסטים חזקים על דיכאון אחרי לידה, והבנתי שגם היא עוברת התמודדות נפש", היא אומרת. בשיעור השני הן ישבו יחד ודיברו, מגלות את הדומה והשונה במה שעובר עליהן. "כמעט בכל שבוע היינו יושבות ופותחות את הנפש ומדברות על דברים עמוקים, וכולם מסביב האזינו", אומרת קליין. את השיחות האלה הן החליטו להפוך להסכת "לוחמות נפש", כדי לנער בו את הבושה, לחשוף מה עובר על מתמודדי נפש ולתרגם את הידע שצברו לעצות מעשיות.

בכל פרק הן פותחות צוהר לחיים האישיים והמורכבים שלהן, משתפות בחוויות ובתובנות, ומתמודדות יחד עם השאלות הקשות: איך מספרים לסביבה? מתי כדאי לחשוף? האם יש ייחודיות בהתמודדות הנפשית בקהילה דתית? ומה עדיף, לחוות קושי כזה בתור רווקה או בתור נשואה? הן לא רצו רק לפרוק את רגשותיהן שלהן, אלא גם ליצור שיח חדש, כן ופתוח, שייתן מקום למי שנמצאים במצבים דומים. "אנחנו מחליטות מראש על מה נדבר, במטרה לתת ממה שלמדנו", אומרת קליין. "למשל, איך בוחרים פסיכיאטר? איך מתנהלים מולו? כמה זמן צריך לתת לתרופה שלא עובדת? אלו עצות ממשיות לחיים, והכול באווירה מעצימה".

השם "לוחמות נפש" מבקש לדבריהן לשנות את הדימוי של חולי הנפש. "האותיות דומות", אומרת הרצמן. "כשמישהו מתמודד עם משהו קשה – זאת גבורה, לא בושה. כל עוד הוא מטפל בעצמו, זה מעשה של כוח ושל מלחמה יומיומית. מי שלא מטפל – שם אולי יש מקום לבושה, אבל רוב האנשים כן מטפלים בעצמם. מגיע להם כבוד, לא סטיגמה".

קליין: "בעבר בקושי היו תרופות. מי שהתמודד עם קשיים נפשיים מצא את עצמו סגור במוסדות, מורחק מהחברה. היום יש תרופות, יש טיפולים ויש מודעות. ומי מאיתנו לא מתמודד עם משהו? בעידן של מלחמות, אזעקות, חרדות ודאגה לילדים – כולנו נמצאים במשבר נפשי מסוים. הלומי קרב, משפחות דואגות. העולם החדש, עם המסכים, ההפרעות והקשיים, משאיר חותם גם על מי שחושב שהוא חסין. כולם חושבים שהם היחידים שחווים קשיים. אבל ברגע שמישהו מסיט את הווילון ואומר את האמת – מגלים שכולם מתמודדים. אם לא בנפש אז בגוף, או במקום אחר בחיים. מי שיש לו חסינות נפשית חזקה? נפלא, אבל שיתייצב לצידם של אחרים".

נהרתיה הרצמן: "ברגע שהדבר הזה קיבל שם, דיכאון אחרי לידה, כולם נרתמו לעזרה. גם קודם לכן עזרו לי, אבל פתאום הם ממש התגייסו. אחותי באה לישון עם התינוק ונתנה לי לישון. אחרי שסיפרתי לרכזת הקהילה שלנו, וזה היה צעד מביך, עזרו לי עם ארוחות חמות"

הרצמן: "ההסתרה גורמת לאנשים לא ללכת לטיפול, לשנוא את עצמם, ובסוף היא הורגת. אנחנו מחויבות לעשות כל שבכוחנו כדי להילחם בבושה ובמשוכות אחרות שעומדות בפני אנשים בדרך לטיפול ולחיים מלאים".

קליין: "אפשר לחיות חיים תפקודיים ונורמטיביים. הדבר היחיד שצריך הוא לא להתבייש. לא להתבייש להיות אנושי, לא להתבייש להישבר, לא להתבייש לבקש עזרה. מותר להיות חלש. זה לא הופך אותך לפחות. להפך".

בין קצוות

התמודדות הנפש של כל אחת מהן שונה מאוד מזו של חברתה. הן עצמן שונות מאוד. שירה קליין, שמתגוררת בירושלים, היא רווקה בת 32, במקור מהרצליה, שלמדה לתואר ראשון במדעי החברה באוניברסיטה הפתוחה, ואוהבת שירה ואמנות. נהרתיה הרצמן, בת 24, מתגוררת גם היא בירושלים, אבל היא נשואה לברוך, ואמא לרואי ויחיאל. היא למדה מדעי ההתנהגות. שנה אחרי החתונה היא ילדה את בנה הבכור בלידה טראומטית, וסבלה מכאבים ומתופעות אחרות שהובילו לנדודי שינה קיצוניים. "התינוק היה כל הזמן על הידיים שלי, לא התפניתי להכין לעצמי אוכל", היא מספרת. "הטראומה של הלידה ממש הפריעה לי לישון. בכל פעם היו לי פלשבקים של רעד, כאבים נוראים. התינוק גם בכה המון והתעורר בלילה".

כשדיברה עם חברות, כולן סיפרו שגם אצלן הלילות קשים. אבל לאט-לאט היא הבינה שהמצב שלה לא רגיל. "אחרי שהתינוק היה מעיר אותי הייתי זקוקה לשעה כדי להירדם בגלל כאבים וקשיי שינה. הגעתי למצב שהיינו מדברים בינינו, אני ובעלי, ואומרים: הלוואי שמישהו יבוא לקחת אותו לאומנה לאיזה חודש". המשפט הזה גרם לה להתחיל להבין שמשהו לא כשורה: "לכולם קשה עם הילדים והם רוצים שמישהו ישמור עליהם שעה, אבל אנשים לא מדברים על אומנה. אנחנו הרגשנו שהקושי גדול מדי ושאנחנו לא יכולים להתמודד איתו. בעלי ניסה כל הזמן לעזור: להיות עם התינוק בלילות, לצאת מהבית רק אחרי שהוא מכין לי ארוחת בוקר טובה". על אף הניסיון למנוע היריון היא הרתה בשנית, ואז ברוך בעלה יצא למילואים. "כל שיחת טלפון איתו הייתה ענן שחור, שבו דאגתי שיהיה לנו רע ומר ולא נצליח להסתדר אף פעם. זה מאפיין דיכאונות: את לא מצליחה לראות אור".

היה רגע אחד שהיא הרגישה שהדברים לגמרי יצאו משליטה. "התינוק צרח, וממש הרגשתי ודמיינתי שאני עושה לו משהו, פוגעת בו", היא מספרת בכנות כואבת. אמא שלה אמרה לה שהיא חושבת שזהו דיכאון אחרי לידה; גם חברה הפנתה את תשומת ליבה לאפשרות. ועדיין, היא לא הייתה מסוגלת לפנות לעזרה. רק אחרי שרופא הנשים שלה הציע שתשוחח עם עובדת סוציאלית, היא קיבלה עזרה. "היה לי קשה להתגבר ולהגיד כן, כי האוטומט שלנו הוא להראות שאני אמא, אני מסתדרת, אני סבבה. ובכל זאת אמרתי לו כן. ובאמת התקשרה אליי עובדת סוציאלית מהמרכז לבריאות האישה, ושאלה אותי איך אני מרגישה. הייתי באמצע הרחוב, והתחלתי לבכות".

העובדת הסוציאלית הפנתה אותה לפסיכיאטרית, וזאת רשמה לה כדורי הרגעה מסוג ציפרלקס. "פתאום יכולתי לישון, וזה כבר עזר לי", אומרת הרצמן. העובדת הסוציאלית גם הורתה לה להתקשר לקרובי המשפחה ולספר להם על מצבה. "ברגע שהדבר הזה קיבל שם, דיכאון אחרי לידה, כולם נרתמו לעזרה. גם קודם לכן עזרו לי, אבל פתאום הם ממש התגייסו. אחותי באה לישון עם התינוק ונתנה לי לישון. אחרי שסיפרתי לרכזת הקהילה שלנו, וזה היה צעד מביך, עזרו לי עם ארוחות חמות".

הלידה השנייה הייתה כבר חוויה מתקנת. "הגעתי אליה עם ידע, וסיפרתי למיילדות בבית החולים על הטראומה שלי. הכול כוון לכך שלא אעבור שוב את הטראומה הזאת, וכשהתינוק יצא פשוט הרגשתי אליו מהרגע הראשון אהבה גדולה".

אצל שירה קליין, המפגש עם מחלות הנפש החל בגיל עשרים, אחרי שחזרה ממסע לאומן עם המדרשה שלמדה בה. פתאום התפרצה אצלה מאניה-דיפרסיה סוג 2 (היפומניה), הנחשבת קלה יחסית. "הכול עלה לטורים גבוהים", היא מספרת על הימים ההם. "חשבו שאני באורות, וגם אני חשבתי שאני באורות - מהמדרשה, מאומן. אבל מי שהסתכל טוב היה יכול לראות שהשתניתי מאוד. אחרי ארבעה חודשים נפלתי לדיכאון, והמעבר מהגבוה-גבוה לנמוך-נמוך ממש עשה לי טראומה בנפש. הרגשתי שהנשמה שלי עוזבת אותי. שהיא ממש נמשכת למעלה. הרגשתי את זה באופן מוחשי, ונכנסתי למה שאבחנו כדיסוציאציה חמורה, חוויית ניתוק, שנמשכה שבע שנים".

שירה קליין: "במשך שבע שנים הייתי גרסה מוקטנת ומוחלשת של עצמי, וזה היה בודד ומפחיד. היום, כשאני קמה בבוקר, אני יודעת להעריך את זה שאני עצמי. לצערי זה משהו שכולנו לוקחים כמובן מאליו - לקום ולהרגיש את החיים, ולא להיות חצי מתה"

כבר ארבע שנים וחצי היא יציבה, לאחר שנמצא סוף-סוף טיפול תרופתי שמסייע לה. "בתקופה של הדיסוציאציה הרגשתי שאני ישנה, שאין לי אישיות", היא אומרת. "הייתי גרסה מוקטנת ומוחלשת של עצמי, וזה היה בודד ומפחיד. היום, כשאני קמה בבוקר, אני יודעת להעריך את זה שאני עצמי. לצערי זה משהו שכולנו לוקחים כמובן מאליו - לקום ולהרגיש את החיים, ולא להיות חצי מתה".

להתקף המאניה־דיפרסיה היו סימנים מוקדמים?

"בגיל 13 הייתה לי הפרעה אובססיבית־קומפולסיבית (OCD), שהצטרף אליה דיכאון. ההורים שלי לקחו אותי לפסיכולוג שעזר עם ה־OCD, אבל לא גילו את המאניה־דיפרסיה".

הוריה עמדו לצידה גם במשבר הממושך והקשה שלה בשנות העשרים לחייה. "כשילד נופל למשבר כל הבית נופל למשבר", היא אומרת. "הבת של ההורים שלי, שהייתה חיה ושמחה ועוצמתית, פתאום שכבה במיטה במשך תקופה ארוכה, וזה היה משבר גדול. כשהסיפור הזה התחיל אמרתי להורים שלי: אתם תצטרכו לגדול.

"אמא שלי לא הבינה מה אני אומרת. היא אמרה לי: זה לא משפט שאומרים להורים. אבל הם באמת גדלו מאוד, ההורים שלי. הם בעצמם יכולים לעסוק עכשיו בתמיכה באחרים, כי הם צברו כל כך הרבה כלים וכל כך הרבה חוכמה. יש להם מה לתת. היו תקופות שהמצב שלי הצריך שעות של דיבור עם אמא שלי, כי אחרת לא הייתי מרגישה מחוברת לחיים, והיא תמיד הייתה שם בשבילי".

יש ייחוד בהתמודדות נפש במגזר הדתי?

"לא הרבה. אולי בחברה הדתית יש יותר סטיגמות, שפוגעות למשל בתהליך השידוכים".

הרצמן: "אני חושבת שדווקא החיים בקהילה דתית עזרו לי, כי קהילות דתיות עוטפות במקרים כאלו. אני באה ממשפחה ברוכת ילדים, אז יש גם יותר מי שיעזרו לי עם הילדים. החברה הדתית מוכוונת חסד: הייתה ילדה שפגשתי בגינה, שסתם שיחקה עם הבן שלי, וביקשתי מאמא שלה שהילדה תעזור לי בבוקר לקחת את הבן שלנו לבית הספר ולקחת אותו מבית ספר, וזה עזר לי מאוד. זה התאפשר כי היא הייתה מוכוונת עזרה".

איך בני המשפחה שלכן מגיבים לחשיפה?

קליין: "יש סולם לסטיגמה, ומאניה־דיפרסיה פחות קלה להכלה מדברים אחרים. לקחתי סיכון גדול – מה יחשבו עליי אחר כך בראיונות עבודה או בדייטים - אבל פשוט החלטתי שאני עושה את זה, וככה גם ההורים שלי מתייחסים לזה. יש דברים שאני לא משתפת בפודקאסט, דברים שקשורים למשפחה או לפרטיות של אחרים. בשנים הכי קשות הייתי יושבת מול המראה בבית ומדמיינת שאני עוברת את זה ומדברת לקהל של אנשים שצריכים את העזרה שלי, את הכוחות שאתן להם, את התקווה שאתן להם. ברוך השם עברו ארבע שנים וחצי מסוף המשבר האחרון, כי מצאנו את הכדור שעובד, ועכשיו יש לי תקווה גדולה כי הייתי במקום מאוד־מאוד נמוך, ומה שאני עושה עכשיו זה מה שחלמתי לעשות – זאת השליחות שלי, וההורים שלי ממש תומכים וגיבורים".

הרצמן: "ברוך תמיד קורא לי 'נרי המפורסמת', כי גם בתור נערה הייתי פעילה, והקמתי סניף ופרויקטים ועשיתי דברים. אחת הסיבות לכך שהיה לי חשוב לצאת לאור עם הסיפור שלי היא שיבינו שדיכאון אחרי לידה תוקף גם נשים פעילות ואנרגטיות ופופולריות.

"כשהתחלנו להקליט את הפודקאסט הייתי חוזרת הביתה מפורקת, ממוטטת. אחרי פרק 3, שבו סיפרתי את הסיפור האישי שלי, לקח לי שבוע לחזור לעצמי, ובעלי אמר לי: אם את רואה שזה לא עושה לך לא טוב, אל תמשיכי עם זה. אבל אחר כך משהו בי נפתח. זה עדיין קשה, אבל לא ככה".

אהבה, הקרבה ונתינה

אחד הפרקים בפודקאסט מוקדש לנושא הזוגיות, ששתיהן נמצאות בו במקומות שונים מאוד: הרצמן נשואה, אמא צעירה עם עול הבית על כתפיה, וקליין רווקה. מה קל יותר? הרצמן אומרת ששתיהן מקנאות לפעמים זו בזו – היא בשקט של חברתה, וחברתה במשפחתיות ובחום שלה.

"הייתה פעם אחת בחיים שלי שהתאהבתי באמת", מספרת קליין פתאום. "הלב נפתח, אבל חששתי שהבחור לא יוכל להכיל אותי. זאת טריטוריה מסוכנת. אז סיפרתי לו די מוקדם על המאניה־דיפרסיה, כבר אחרי שלושה דייטים. התגובה שלו הייתה בריחה מהירה מאוד. הוא אמר לי: יבוא מי שיכיל את זה, אבל זה לא יהיה אני. זה כאב, אבל דווקא שם נזרע שינוי. החשיפה בפודקאסט היא אולי הצעד הכי אמיץ שלי, שינוי גישה. במקום לחשוב שאני צריכה להסתיר, אמרתי לעצמי: אני ראויה לאהבה. יש מישהו שנולד להיות איתי. אני לא רק בחורה שמתמודדת עם דיכאון ותרופות. אני בחורה שהולכת לעסוק בזה, להפוך את ההתמודדות למודעות. זה היה החלום שלי, לצאת עם זה החוצה. בן הזוג שלי יצטרך להיות תומך, ומגיע לי שהוא יאהב אותי בדיוק כמו שמגיע לאדם בלי רגל שיאהבו אותו. גם לי, עם חוסר איזון כימי במוח, מגיעה אהבה. אני ראויה לזה".

היא מתארת את המתח בין איך שאנשים רואים אותה מבחוץ ובין מה שהיא מרגישה בפנים. "הרבה פעמים אומרים לי: כמה אמיץ מה שאת עושה. ואני לפעמים חושבת: זה באמת האומץ הכי גדול? לספר? כי האומץ האמיתי בעיניי הוא לבקש עזרה, לקבל אותה, ללכת לעוד רופא, לנסות עוד טיפול. לספר זה אמיץ, כן, אבל יש הרבה אומץ שנדרש בדרך עצמה".

הרצמן: "התחתנתי צעירה, הילדים נולדו מהר, ופחדתי לשבור את התמונה היפה ולספר על הדיכאון. אבל בסוף הבנתי שאין ברירה. כשהצלחתי להגיד, זה עזר מאוד. פתאום היו לבני המשפחה יותר משאבים לתת. גם בעלי – ברגע שהוא הבין מה זה, הוא ידע איך להיות שם בשבילי. הוא ממש ליווה אותי בטיפול בעצמי".

היא נזכרת ברגע מכריע: "כשהתלבטתי אם לקחת ציפרלקס, הסבירו לי על תופעות הלוואי ושאלו אם אני רוצה בכל זאת. התלבטתי, ואז הוא פשוט אמר לי: אין ברירה אחרת. הוא דחף אותי לקחת את הכדורים". לפני שנה הפסיקה עם התרופה אחרי שחשה בטוב, אבל הקושי עדיין מציף אותה, והיא מטופלת גם בשיחות וגם ברפואה טבעית: "גילתי שרפלקסולוגיה עוזרת לי".

הרופא של הרצמן הציע שתשוחח עם עובדת סוציאלית. "האוטומט הוא להראות שאני אמא, אני מסתדרת, אני סבבה. ובכל זאת אמרתי כן. ובאמת התקשרה אליי עובדת סוציאלית מהמרכז לבריאות האישה, ושאלה אותי איך אני מרגישה. הייתי באמצע הרחוב, והתחלתי לבכות"

גם קליין נעזרה בטיפולים אלטרנטיביים - שיאצו, עיסוי או דיקור. "כשאני שוקעת, אני משתדלת לשים לב ולטפל", היא אומרת. "לאנשים בדיכאון אומרים שיקומו מהמיטה, אבל אני אומרת לאנשים שלא יפחדו מהמיטה ומהמחשבות: זה בסדר, וזה יעבור עם טיפול מתאים".

הרצמן: "אצלי הדיכאון צף כשבעלי במילואים. עכשיו אני במינון ממש נמוך של עבודה כי קשה לי לעבוד כשאני צריכה לטפל בעצמי. אני מרגישה שאני מטפלת בשני ילדים וילדה. לפעמים כשאני שוכבת בחדר והילדים צורחים, אני אומרת לעצמי שאני באמצע טיפול בילדה אחרת, בעצמי. כשהוא לא במילואים זה אחרת".

קליין: "לא ייאמן מה עוברות נשות המילואים, שמקריבות בשבילנו".

נהרתיה, איך הילדים בסיפור הזה?

הרצמן: "כשהייתי בהיריון השני פחדתי שהדיכאון שלי עובר לעוּבּר. דיברתי עם חברה והיא אמרה לי: אולי זה כמו חיסון. את מתמודדת עכשיו עם מחלה ומראה לתינוק איך את מטפלת בעצמך, והוא מקבל את הכוחות שלך, של ההתמודדות. באמת יצא לי ילד שמח. כשעברנו לירושלים הילדים השתלבו במעון מדהים, וגם קיבלנו ליווי של עובדת סוציאלית עם הדרכת הורים. עברתי גם טיפול דיאדי עם הבן הבכור, כדי שהקשר שלנו יהיה יותר טוב, וגם אני בעצמי עברתי טיפול שבו נתתי מקום לכאב שלי. עבדתי על הקשר עם הילד, זה ממש מדהים".

קליין: "אני בחורה שהולכת לעסוק בזה, להפוך את ההתמודדות למודעות. זה היה החלום שלי, לצאת עם זה החוצה. בן הזוג שלי יצטרך להיות תומך, ומגיע לי שהוא יאהב אותי בדיוק כמו שמגיע לאדם בלי רגל שיאהבו אותו. גם לי, עם חוסר איזון כימי במוח, מגיעה אהבה"

קליין מספרת שגם היא, בשנות השיקום אחרי שלב הדיסוציאציה הממושך, נעזרה בליווי, ושכעת היא רוצה בעצמה ללוות אחרים. "עברתי לירושלים, כמו שתמיד רציתי, אחרי שנים שהייתי מאוד לא עצמאית, והייתי זקוקה לאימון של המוח - לפתח כלים, כוחות חדשים. זה כאב פיזית ממש. היה לי ליווי של עובדת סוציאלית, ועשיתי איתה צעד־צעד, בענווה, כי אין מנוס. לפני חצי שנה הרגשתי שהשיקום שלי עבר שלב: סחבתי איתי המון כאב מהשנים הקשות, אבל פתאום הרגשתי משהו קליל יותר, ופתאום היו לי כוחות להתחיל לאכול בריא, למשל, כלומר לעבור מלשרוד ללחיות, וזה נורא מרגש אותי. עכשיו ברוך השם אני יכולה להגיד שאני מאושרת, ואני רוצה לעזור לאנשים שמתמודדים. זה מרפא את החלקים בנפש שלי שסבלו. זה כמו לשלוח כוחות לשירה שישבה מול המראה ואמרה לעצמה: את תצאי מזה. הנה, יצאת מזה. הנה את עוסקת במה שרצית, בשליחות. זה מרגש".

הן מדברות בפתיחות גם על כוחן של תרופות, על היתרונות והחסרונות שבהן, על תופעות הלוואי ועל קשיי ההתרגלות. "לפעמים אני מתלבטת אם אני צריכה לחזור לתרופות", אומרת הרצמן. "אני בכל פעם מנסה טיפול בדרך אחרת, לפעמים זה מצליח ולפעמים לא". קליין: "דיכאון אחרי לידה הוא בעזרת השם זמני, ומאניה־דיפרסיה היא כרונית, אז לנהרתיה יש אולי יכולת לשחק עם התרופות, אבל אצלי זה פחות אפשרי. אני מאוהבת בתרופה שלי, מנשקת אותה, היא מצילה את חיי ונותנת לי לחיות חיים רגילים, נותנת לי להחזיר את הכבוד העצמי שלי, את הדימוי העצמי שלי כאדם בריא, שיכול לחיות ולהיות".

"יש לנו פרק שקוראים לו 'מתנות של משבר'. זה הפרק שמגיע מיד אחרי הסיפורים האישיים שלנו, כי חשוב לנו שאנשים יבינו כמה אוצרות יש במשבר נפשי. אני מאמינה שאדם שעובר משבר נפשי יוצא משודרג: חכם יותר, בוגר יותר, מפותח יותר, מכיר את נפשו. לעומת זאת, אדם שלא נגע בנפשו, כי היא לא זזה – לא הרוויח את הדברים האלה. אפילו על משה רבנו אפשר לראות את זה. משבר מפתח את האדם לדמות שהוא לא חשב שהוא יהיה. אולי משהו גדול יותר, יוצא דופן, אחר".

הרצמן מסכימה שהמתנות שמגיעות עם המשבר הן רבות ומגוונות. אצלה, היא אומרת, התחדדה הרגישות: "אני פוגשת את הרגישות שלי בהרבה תחומים בחיים. למשל, אני נפגעת מביקורת בצורה שמעצבנת אותי. זה לא תמיד היה ככה – זה התחדד בעקבות המשבר. אבל תמיד הייתי קצת רגישה. אני רגישה לריחות, לפרטים הקטנים, גם כאמנית. הרגישות הזו מביאה איתה הרבה מתנות. כמו אמנים, גם אנשים שמתמודדים עם אתגרים נפשיים הם לעיתים קרובות רגישים, יצירתיים, מיוחדים. לכן חשוב להעצים אותם ולהציל אותם מהסטיגמה. הרגישות היא מעלה, לא סימן לחולשה או לפחיתות ערך. להפך, בזכותה האדם שווה יותר, עדין יותר, משמעותי יותר".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il