כדי להבין את הפריפריה לא מספיק לשלוח לשדרות כתב מתל אביב

לפני כמה ימים הוזמנתי לריאיון בתוכנית "אברי ושרקי" בערוץ 12. כשהבנתי שאני מתבקש להתייצב באולפן בנווה־אילן בשעה 11:30 בלילה, דחיתי את ההזמנה בנימוס. לא נראה לי הגיוני לנסוע כמעט שעתיים בשביל ריאיון של חמש דקות, ואז לשוב לביתי בירוחם אחרי אחת לפנות בוקר. שאלתי את המפיקה שהתקשרה אם יש אפשרות להתראיין מרחוק באמצעות צלם דרומי של חברת החדשות. היא אמרה שתבדוק את האפשרות, אבל לא חזרה אליי. לא היה לי קשה לוותר על הריאיון, אבל תהיתי כמה מתושבי הפריפריה מוותרים על הופעות בערוצי טלוויזיה בגלל הדרישה להתייצב פיזית באולפנים שממוקמים במרכז הארץ, ואיך הדבר משפיע על גיוון המרואיינים על המסך.

מקסים אוקנין הוא יועץ אסטרטגי המתגורר בערד. אחת לשבוע הוא משכים בשלוש לפנות בוקר כדי להשתתף בתוכנית בוקר של ערוץ 14, שצילומיה מתקיימים באולפן במודיעין. לאוקנין שווה להשקיע את הנסיעה הארוכה, אבל הוא מודה שלקוחותיו, שמתגוררים כולם בדרום, מוותרים בדרך כלל על נסיעה של שעתיים לצורך ריאיון של חמש דקות באולפן במרכז.

ההזמנה מחדשות 12 החזירה אותי כ־15 שנים לאחור. ערוץ 12 היה אז ערוץ 2, ובאחת מתוכניות האולפן התקשרו וביקשו שאבוא להתראיין בנושא אפליית תושבי הפריפריה בכלי התקשורת. לאחר שהסכמתי שאלתי את התחקירנית אם הם מארגנים הסעות למרואיינים. התחקירנית השיבה שכן, ואז שאלה: "תזכיר לי איפה אתה גר?" כשאמרתי ירוחם, היא השתתקה. אחרי כמה דקות היא התקשרה ואמרה: "אין לנו הסעות למרואיינים מהדרום". שתקתי לרגע ואז אמרתי: "תזכירי לי מה הנושא של הדיון שאני מוזמן אליו?"

אני לא יודע מה מקובל היום בערוצי הטלוויזיה, אבל לפחות בעבר, מרואיינים ממרכז הארץ שביקשו זאת – זכו לקבל הסעה לאולפן. המציאות הזאת הביאה לכך שכמעט לא נצפו בתוכניות האולפן תושבים מהפריפריה. הפתרון האידיאלי הוא לא מימון מוניות לתושבי הפריפריה, כי קיים גם המרכיב של זמן הנסיעה. עדיף להתמודד עם האתגר באמצעות אפשרות להתראיין מרחוק, בין דרך הקמת אולפן בפריפריה ובין באמצעות צלם שמגיע לביתו של המרואיין. הטכנולוגיה קיימת, כמו שנהוג לומר, אבל לערוצי הטלוויזיה אין מוטיבציה להיעזר בה.

כמעט כל אולפני הטלוויזיה והרדיו הארציים ממוקמים בגוש דן, במודיעין או בירושלים. לכן גם המגישים, הפרשנים, והכתבים מתגוררים במרכז, למעט אלו שהגדרתם המקצועית היא "כתבנו" בצפון או בדרום. הגיוני שכלי התקשורת המרכזיים יהיו ממוקמים במרכז, אבל אין הצדקה לכך שבאף אחד מערוצי הטלוויזיה הארציים אין אפילו תוכנית אולפן אחת שמשודרת באופן קבוע מהפריפריה. כאשר כמעט כל התוכניות בכל הערוצים משודרות מאותו אזור גיאוגרפי, לא רק המגישים והפרשנים הם תושבי המרכז אלא גם כמעט כל האורחים באולפן.

במכרז שהתקיים לערוץ 2 בשנת 2005 התחייבה הזכיינית רשת להקים אולפני טלוויזיה בפריפריה. לאחר לא מעט נזיפות ואיומים מצד הרשות השנייה, צילמה רשת כמה תוכניות אולפן במרכז התקשורת של נתיבות. את התוצאות ניתן היה לראות כבר ביום הצילומים הראשון, שנכחתי בו. לא רק שכל צוות הצילום ואנשי האולפן שהשתתפו בהפקה היו תושבי הדרום, גם אחוז ניכר מהמרואיינים הגיעו מהאזור. מחמשת אנשי האקדמיה שהתארחו ביום הצילומים, ארבעה היו מאוניברסיטת בן־גוריון בבאר־שבע וממכללת ספיר בשדרות. המרחק בין תל־אביב לנתיבות הוא בסך הכול שעת נסיעה, ובכל זאת, כשהאולפן נדד מגוש דן, המסך נצבע בגוונים חדשים.

כדי להבין פריפריה לא מספיק לשלוח כתב תל־אביבי שיפיק סדרת כתבות “מיוחדת“, כאילו מדובר במסע להרי ההימלאיה. תושבי הפריפריה זכאים לייצוג על המסך גם בשגרה. בתוכניות האולפן, במשדרי החדשות, כמגישים, כפרשנים, ולא רק כסיפור סוחט דמעות בתוכנית ריאליטי.

תעודת עניות

עודד הרוש, תושב דימונה, עבד במשך תשע שנים בתאגיד השידור הציבורי "כאן", ובמסגרת עבודתו השתתף בתוכניות טלוויזיה רבות. לתאגיד יש אולפן בבאר־שבע, ובכל זאת הרוש מספר שבכל שנות עבודתו בתאגיד אפשרו לו רק פעם אחת להתראיין מהאולפן הבאר־שבעי, שממוקם חצי שעה מביתו. בכל שאר הפעמים הוא נדרש לנסוע כשעתיים לאולפני התאגיד במרכז הארץ.

כיום הרוש מגיש תוכנית אירוח קבועה בערוץ 14, ולעיתים גם את חדשות הלילה של הערוץ. הוא נוסע כמעט מדי יום מדימונה למודיעין ומבלה שעות ארוכות בכבישים. בשלב הזה הוא עדיין מצליח להחזיק בשתי אהבותיו – לַנֶגֶב ולעבודה התקשורתית, אך מודה שלא יוכל להמשיך כך לטווח ארוך. "או שאהיה איש תקשורת ואעזוב את הנגב, או שאעזוב את התקשורת לטובת הנגב", הוא אומר. אם הרוש ייאלץ לעזוב את דימונה, עיר הולדתו, כדי להמשיך לעבוד בטלוויזיה, זו תהיה תעודת עניות לתקשורת הישראלית. גיוון בתקשורת אינו אמור להימדד רק על הציר הפוליטי של ימין ושמאל או על הציר העדתי של מזרחים ואשכנזים. חשוב שבערוצי התקשורת המרכזיים תהיה נוכחות קבועה גם לתושבים מהצפון והדרום. 

מתסכל שהדברים הללו צריכים להיכתב גם בשנת 2026 למרות כל ההתקדמות הטכנולוגית, ושהם ממשיכים להתרחש גם בפלטפורמות חדשות שלא היו בעבר.

לפני כחודש שוחחתי עם בעל פודקאסט עצמאי מוכר. כשדיברנו על המציאות הקשה בחלק מיישובי הצפון, שעדיין לא אוכלסו במלואם מאז המלחמה, הוא אמר שהוא רוצה להקדיש לנושא פרק בפודקאסט שלו ולראיין בו תושבים מהצפון. כשתהיתי מדוע הוא לא עושה זאת, הוא ענה שהוא דווקא הזמין תושבים מקריית־שמונה ומטולה להתארח באולפן הביתי שלו בירושלים... משום מה הוא לא חשב על האפשרות לנסוע בעצמו לקריית־שמונה או למטולה, ולהקליט את הפודקאסט שלו מאולפן בצפון.

השיחה הזו תסכלה אותי. פתאום הבנתי, שגם בעידן הפודקאסטים תושבי הפריפריה עדיין מופלים לרעה. כמעט כל הפודקאסטים שאתם מכירים מוקלטים באולפנים במרכז הארץ ובירושלים, והדבר מכתיב במידה רבה את זהות המשתתפים בהם. אף אחד לא מונע אומנם מתושבי הפריפריה ליזום ולייצר פודקאסטים מאולפנים משלהם, אבל בפועל, הכוח והמשאבים גם בתחום הזה נשארים במרכז. כשאולפני הפודקאסט המובילים ממוקמים במרכז הארץ, והמגישים גם הם תושבי המרכז, אין מחשבה ומאמץ להשמיע את קולות הפריפריה. מתברר שגם בתחום הפודקאסטים – רחוק מהעין, רחוק מהלב.