שופטי בג"ץ מסרו בשבוע שעבר פסק דין בסדרת הדיונים המכונים "בג"ץ הגיוס". אולם כפי שכולנו יודעים, סוגיית הגיוס החלה הרבה לפני פסק הדין הזה. ראשיתה בקום המדינה, בהסכם שחתם דוד בן־גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון דאז.
פסק הדין הוא חלק נוסף בפאזל שמנסה לתקן מצב מעוות שאנו נמצאים בו שנים רבות - מצב שזועק חוסר שוויון מחד־גיסא, ומאידך־גיסא ניזון ומזין ממשלות, חברי כנסת, אנשי ציבור, רבנים, עסקנים ועוד. אולם גם פסק הדין הזה ממשיך בסופו של דבר את אותה הוראה שגויה, שלא תוביל לשום תוצאה.
מתווה גיוס אמיתי ומעשי, שבאמת יביא לתוצאות ולהגדלת מספר החיילים, חייב להתבסס על עקרונות שונים מהותית מזה שמונח על שולחן ועדת החוץ והביטחון של הכנסת.
הכי מעניין
ראשית, מתווה כזה צריך לפנות לכל פרט ופרט באופן שוויוני וללא מתווכים. כשאברך חרדי עובר באדום, אנו לא שולחים את הדו"ח לרב שלו. כך גם פה – השיח והתמריצים למשרתים צריכים להתנהל מול כל פרט באשר הוא, בין אם הוא חילוני, דתי או חרדי. כך נוכל להפוך את הדיון לנקי ומקצועי יותר, שקורא לגילוי אחריות של כל אחד. ביחס לחברה החרדית עלינו ליצור נרטיב של אחריות אישית וציבורית. נרטיב כזה איננו מתחיל בבקו"ם, אלא כבר במערכת החינוך החרדית.
שנית, עלינו לבטל את העיצומים הפליליים הקיימים היום בחוק. יש לכך שתי סיבות. הראשונה היא היכולת ליישם את העיצומים. כפי שראינו בחודשים האחרונים, מאז שנדרשה הממשלה לפעול לגיוס אפקטיבי של חרדים, בעולם האמיתי הפתרון של מעצר אלפי תלמידי ישיבה אינו ישים. גם המשטרה ומצ"ח יודעים זאת.
הסיבה השנייה היא שכליאה של צעירים חרדים משרתת את האתוס הסגור של החברה החרדית – היא מוכיחה להם שיש "אנחנו" ו"הם", ומציירת את מדינת ישראל כצאר ששולח את חייליו כדי לחטוף את ילדיהם.
במקביל, חשוב לומר כי אינני מציעה לבטל את התמריצים למשרתים באופן מוחלט, אלא לפנות לכיוון האזרחי ושם ליצור מערכת תמריצים יעילה: מי שמשרת יקבל, ומי שלא - לא יקבל.
לבסוף, העיקרון השלישי, אולי החשוב ביותר, הוא שצורכי הצבא והמדינה ניצבים בראש. כלומר, תעדוף התפקידים שיאיישו המתגייסים – ללא קשר למגזר שהגיעו ממנו – יותנה בצורכי הצבא והמדינה. אם הצורך המהותי בימים אלה הוא בלוחמים נוספים, אז לשם הם יגיעו.
הצד השני של המטבע שנובע מהעיקרון הזה הוא שהצבא יחויב להקים מסגרות נפרדות לציבור החרדי כך שנער שמתגייס חרדי ישתחרר כזה.
רגע לפני שכולם מספרים לי שלילדים שלהם לא הייתה פריווילגיה כזו, יש לזכור: לציבור הדתי יש יכולת להתגייס תחת מחלקת בני ישיבות, שמאפשרת להם לשמור על אורח חייהם במידה רבה. חייל טבעוני או צמחוני זוכה למעטפת לוגיסטית שלמה המתאימה לו – החל במזון, וכלה בנעליים ובכומתה.
אנו מתאימים את הצבא למגוון האוכלוסיות במדינה, וזה חלק מהיופי ומהמשמעות האמיתית של צבא העם. בן־גוריון האמין שהצבא יהיה כור היתוך, שגוני החברה הישראלית ייכנסו אליו שונים אך יצאו ממנו כסגסוגת אחידה.
מזמן למדנו שלא כך הדבר, לא רק במציאות אלא גם באידיאל: איננו רוצים חברה חד־גונית, כי הגוונים השונים בחברה הישראלית הם אלו שמייחדים אותנו.
ברגע שנתייחס לאנשים כאל פרטים וכאל בני אדם ולא כחלקים מגושים, נגדיל את תחושת האחריות של כל אחד, כך שירגיש חלק מהסיפור הגדול שלו כפרט ושלנו כחברה.
ד"ר עליזה בלוך היא אשת חינוך, לשעבר ראש עיריית בית־שמש