למה הפצ"רית עשתה את זה? קל הרבה יותר להבין את פרשת השחיתות בהסתדרות: לפי החשד, אנשים מושחתים מארגון מושחת הושחתו והשחיתו למען בצע כסף. את זה אנחנו יכולים להבין. אבל למה לבשל ולהדליף סרטון, שגרם עוול קשה לחיילי צה"ל ונזק מחריד לתדמית המדינה? אחר כך באו כל השיבושים המחרידים, השקרים לבג"ץ והתאבדות הטלפון; נקודת המוצא הייתה ההדלפה. אפשר להניח שאין מדובר בשחיתות אישית במובנה הבסיסי ביותר – אף אחד לא שילם לפצ"רית כסף בשביל מעלליה הרעים. אז למה משפטנית מכובדת לשעבר בחרה להתלכלך כך?
אני רוצה להציע תשובה משוערת: ראשית, הפצ"רית כנראה האמינה שמי שמגן על זכויות מחבלי נוח'בה עצורים הוא אדם טוב; שנית, חינכו אותה לחשוב שלטובים הכול מותר. ההנחה הראשונה מבטאת שיבוש בתפישה המוסרית, זו השנייה מבטאת שיבוש עמוק בתפישה המשפטית, ובה אתמקד כאן.
עוד כתבות בנושא
איך אנו יודעים שאין מדובר רק בשחיתות פרטית נהנתנית? גם משום שאף אחד לא שילם לאף אחד, וגם בגלל מעגל המעורבים בפרשה, שהוא הרבה יותר רחב ממה שהיינו מצפים. נראה שרבים מבכירי הפרקליטות הצבאית יעצו, ידעו ושתקו. מעוז שמירת החוק הפך למוקד של קנוניה עבריינית. גם תפקודה של היועצת המשפטית לממשלה מעלה כאן הרבה סימני שאלה. האם היא ידעה במפורש על הקנוניה? אני רוצה לקוות שלא. אבל היא שיתפה פעולה עם הפקדת החקירה על ההדלפה בידי הגוף המדליף, ובמבחן התוצאה היא הצהירה בפני בג"ץ תצהיר שאינו אמת, כאשר קבעה שאין שום דרך לבדוק מי הדליף את הסרטון.
הכי מעניין
אנשי היועצת אומרים שהיא הוטעתה, אך כבר כשקראתי לראשונה את התצהיר שהגישה לבג"ץ הרמתי גבה. לכל מי שדיברתי איתו בשנה וחצי האחרונות היה ברור באילו משרדים בושל והודלף הסרטון הזה. רק לצמרת הפרקליטות הצבאית הייתה המוטיבציה, ההזדמנות והיכולת לבצע מעלל כזה. כדי לפצח את הפרשה הזו לא היה צריך את שרלוק הולמס החמוש במחשב קוונטי: בדיקת פוליגרף פשוטה לחמישה בכירים בפצ"ריה הייתה חושפת את האמת תוך שעתיים. למה מה שהיה ברור לי לא היה ברור ליועצת המשפטית? האם אכן רק ליקוי מאורות משפטי היה כאן, או שמא רצון לחפות על עמיתים לדעה ולדרך? ולמה לא הורתה היועצת לעצור את הפצ"רית ולהחרים את הטלפון שלה ברגע שנודעו החשדות החמורים נגדה?
גלי בהרב-מיארה | צילום: אורן בן חקון / פלאש 90
אין מדובר בנהנתנות אישית של הפצ"רית, אלא במשהו אחר לגמרי ובמעגל רחב הרבה יותר. נדמה לי שזהו פרי באושים של האקטיביזם השיפוטי עצמו. הדיון הזה קצת נשכח, כי המאבק על הרפורמה במשפט זנח מזמן את נקודת המוצא המשפטית שלו, והפך לקטטת רחוב סוציולוגית. אך בשורש הוויכוח עדיין נמצאת שאלה משפטית עמוקה: מה תפקידו של החוק ומה תפקידם של מפרשיו ואוכפיו. אני רוצה לטעון שתשובה לקויה לשאלה הזו שיבשה על משפטנים רבים בישראל את דעתם. הם הפסיקו לראות עצמם כמשרתי החוק, והתחילו לראות עצמם כאדוניו. מכאן קצרה הדרך לריקבון החמור שהתגלה בפרקליטות הצבאית.
הגישה הקלאסית בנוגע לתפקיד החוק ומפרשיו גרסה שעולם המשפט מכונן חוקי תנועה ניטרליים. כולם חייבים לנהוג בצד ימין של הכביש, וכולם ייענשו אם יתעקשו לנהוג בצד ההפוך; בדומה, לכולם אסור לגנוב, לכולם אסור להדליף, לכולם אסור להטריד – והמשפטנים צריכים לאכוף באופן שוויוני ופשוט את האיסורים הללו. אך אהרן ברק וחסידיו לא הסכימו להסתפק בתפקיד החשוב הזה. כך הצהיר אהרן ברק בתחילת דרכו: "כמשפטנים, איננו מוגבלים לפירושו ולהפעלתו של הדין הקיים. אנחנו חוד החנית של השאיפה לדין רצוי יותר וטוב יותר... אנחנו הארכיטקטים של השינוי החברתי. לנו הכישורים לבנות שיטה משפטית טובה יותר, צודקת יותר".
עוד כתבות בנושא
כאשר תלמידיו תרגמו זאת למציאות הממשית, הם ערערו את האופי הניטרלי והפשוט של החוקים והפסיקה. לפי תפיסתם, השופט חייב לשקול גם את תכלית הפעולה ואת השפעת הפסיקה. ואם למען מטרה טובה צריך מישהו לנהוג בצד ההפוך של הכביש ולסכן את כל שאר הנוסעים – יהי כך, פירוש יצירתי של החוק יתיר לו לנסוע איך שהוא רוצה. מזווית ראייה שונה במקצת כינה פרופ' מני מאוטנר את התהליך הזה: "ירידת הפורמליזם ועליית הערכים", וכאן תמיד צריך לשאול: של מי הערכים, ומי ישלם את מחיר ההתנגשות?
האקטיביזם השיפוטי ערער לגמרי את האופי האובייקטיבי של עולם המשפט. לאייבי נתן מותר היה להפעיל תחנת רדיו פירטית על אונייה, אך אנשי ערוץ 7 שילמו על פעולה זהה בעונש מאסר; נערות שמחו נגד ההתנתקות נשלחו לכלא כשהניחו רגל על הכביש בזמן הפגנה, בעוד מפגיני קפלן חסמו כרצונם שוב ושוב כבישים, צמתים ושדה תעופה; בזמן אוסלו הקפידה מערכת המשפט להרחיק כל מחאה מבתיהם של הפוליטיקאים, אך בזמן הרפורמה עודדה היועצת את המתפרעים למרר את חיי הפוליטיקאים מימין ואת חיי ילדיהם; יש עיתונאים שנזרקים למעצר משפיל, ויש כאלו שעצם ההרהור על חקירתם הוא פגיעה חמורה בחופש העיתונות.
עוד כתבות בנושא
ברור שפרופ' ברק עצמו לא היה מבשל סרטונים, מדליף אותם כנגד החוק או משבש הליכי חקירה. הוא חכם מכדי שיסתבך בכך, ומן הסתם גם מציב לעצמו רף נוקשה יותר של מוסריות אישית. אך שחיתות אידיאולוגית מהסוג הזה היא התאום הרע של האקטיביזם השיפוטי, והוא לעולם אינו נקי מפגיעתה הרעה. מה שהיה אצל ברק תיאוריה מתוחכמת על אמצעים ומטרות הפך אצל רבים מתלמידיו לנוסחה פשוטה ואיומה: אנחנו הטובים, והכללים לא חלים עלינו.
הריקבון הזה חלחל גם לרשויות אחרות בתחום אכיפת החוק. ראש הממשלה נתניהו טען שראש השב"כ הקודם, רונן בר, סוחט אותו באיומים. השב"כ הכחיש בתוקף, אך ראש השירות לשעבר, נדב ארגמן, הצהיר במפורש: "אם לא תהיה ברירה – אני אומר כל מה שאני יודע". העיתונאית סימה קדמון הבהירה, מעל דפי ידיעות אחרונות, שנתניהו צריך להיזהר מ"ראשי השב"כ לדורותיהם": "אחרי הכול, מדובר באנשים שיודעים דבר או שניים עליו, על משענת חייו ועל הבן היקיר לו". אם מאמינים שלטובים מותר הכול, שאין שום כללים אובייקטיביים ואין שום גבולות, הרי שגם סחיטה של ראש הממשלה הנבחר בידי השירות החשאי נראית לנאורים סבירה. ואז הגיע לשב"כ דוד זיני, כנגד כל הסיכויים, ופתאום הלכלוך מתחיל לצוף.
אהרון ברק | צילום: מארק ישראל סלם
כנגד התפיסה המסולפת של האקטיביזם השיפוטי המוקצן ראוי להזכיר את הכבוד העצום שרוחשת המסורת היהודית למשפט במובנו הפשוט, המחייב והפורמלי. ההלכה גורסת שהכללים חלים על כולם, ללא יוצא מן הכלל. חז"ל העזו לטעון שאפילו לקב"ה בעצמו אין הנחות. רבי אלעזר ציין שאצל אומות העולם המלך אינו מחויב לחוקים. בלשונו, "פרא בסיליוס או נומוס אוגריפיס" (ראש השנה פ"א ה"ג); זהו ציטוט של פתגם רומאי נפוץ: "para basileos nomos agraphos" – "עבור המלך החוק אינו כתוב". רבי אלעזר הוסיף וטען שליהדות יש גישה שונה בתכלית בנוגע לחוקים ולתוקפם המוחלט: "אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא גוזר גזירה ומקיימה תחילה" (ירושלמי ראש השנה פ"א ה"ג).
החוקים מציבים גבולות גם לטובים – לטובים באמת ולטובים בעיני עצמם. אין שום משמעות לעולם החוק והמשפט אם עוקרים את אופיו הפורמלי, האובייקטיבי והמחייב. משפט עוסק באמצעים, ולא במטרות. אם המטרה מקדשת את האמצעים – אפשר למחוק את כל החוקים. אם הפצ"רים, היועמ"שים ושאר המשפטנים אינם חושבים על כללים אלא על תכליות, הם מפסיקים להיות משפטנים והופכים להיות פוליטיקאים. המדינאים צריכים לקבוע מטרות; המחוקקים צריכים לעגן אותן בחוקים; המשפטנים צריכים לממש את החוקים הללו. כל סילוף של הנוסחה הזו מערער הן את המערכת הפוליטית והן את המערכת המשפטית – ועתיד חלילה למוטט את שתיהן.
עוד כתבות בנושא
אסור לצמצם את החקירה בפרשה הזו אך ורק לבירור מעלליה הפסולים של הפצ"רית. חייבים להרחיב את החקירה גם לכל משתפי הפעולה שלה, בעשייה או במחדל, בשותפות או בקריצה. אך אי אפשר גם להסתפק בממד הרוחב, ואנחנו חייבים לעסוק גם בממד העומק: איזו תפישה רעיונית ומשפטית הביאה לריקבון הקשה במוסדות המשפטיים שלנו. אם נסתפק בגיזום כמה עלים נגועים, אין ספק שהריקבון יחזור.