כשהלורד אקטון אמר את המשפט הידוע: "הכוח משחית וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט", הוא לא הזהיר רק מפני כוח של פוליטיקאים, אלא מפני הצטברות של כוח בלתי מוגבל בידי כל נושא שררה. באותו המכתב, ישנו משפט אחר ופחות מוכר שכתב: "אין כפירה חמורה יותר מן ההשקפה שהתפקיד מקדש את נושא התפקיד". משום מה בישראל השתרשה התפיסה שרק פוליטיקאים נוטים להשחתה, ורק עליהם יש להשית בלמים ואיזונים בדמות גורמים מקצועיים, בלתי נבחרים שמילתם תהיה המילה האחרונה בכל מחלוקת ציבורית. בימים אלו אנו עדים לקריסה טוטאלית של התפיסה הזו.
נתחיל דווקא מההסתדרות הכללית. קשה להאמין שיש אדם אחד בישראל שהתפלא לשמוע על פרשיית השחיתות החדשה. דיני העבודה בישראל ובעיקר הנורמות שהתקבעו בבתי הדין לעבודה הינם חריגים בקנה מידה בינלאומי. הם מעניקים ביודעין כוח מונופוליסטי לארגוני עובדים חזקים, שבשבתם כארגונים עות'מאניים מיושנים אינם חייבים בשקיפות ואינם כפופים לנהלים דמוקרטיים כמו כל עמותה אחרת.
ראשי הארגונים למדו שהיכולת שלהם לפגוע בשירות הציבורי מאפשרת להם לסחוט את הממשלות השונות ולתבוע כל דבר שמשרת אותם, גם אם לא מדובר בכלל בתנאי שכר. גם אם מדובר בשדרוג מערכות מידע או אפילו במאבק פוליטי שלא קשור בכלל לעובדים, הם יקבלו לרוב גיבוי של בית הדין לעבודה. כאשר התארגנויות עצמאיות של עובדים מנסות להתחרות בארגוני העובדים הגדולים על ייצוג, בתי הדין לעבודה תומכים במפורש בארגונים הגדולים בגלל הכוח שלהם להשבית את המשק. ועם כוח מוחלט מגיעה השחיתות, לא רק זו הפלילית אל גם זו הממוסדת, היום-יומית, שדואגת לאינטרסים של קבוצות לחץ חזקות על חשבון טובת הציבור.
הכי מעניין
הפצ"רית יפעת תומר-ירושלמי | צילום: אורן בן חקון
אותו תהליך התרחש גם בפרקליטות הצבאית והאזרחית. הפצ"רית הפכה עם השנים לתפקיד החזק ביותר בצה"ל – על פיה יישק דבר, באישורה הבלעדי יוצא לפועל כל מבצע, היא משרטטת את גבולות הגזרה ופועלת בערוצים עצמאיים למגר כל תופעה בלתי מוסרית, לעיתים בניתוק מהציר הפיקודי. עם הכוח הגיע ההיבריס וההבנה שעבור טיהור צה"ל מהמיליטריזם אפשר וראוי גם לפעול בדרכים עקומות, והתחושה שאין אף גורם שיכול בכלל לפקח ולסמן לה את הגבולות. ומקבילתה באזרחות, היועמש"ית גלי בהרב-מיארה, שמתעקשת לשלוט בתיק ההדלפה והטיוח שלכל הפחות הושחת תחת אחריותה, כבר הוגדרה על ידי רבים כסמכות החזקה ביותר בעולם המערבי. היחידה בעולם המפותח שעצתה מחייבת וייצוגה כפוי על מיוצגיה.
נוכחנו שוב ושוב שככל שהסמכות הבלתי מוגבלת הופעלה שוב ושוב ממניעים פוליטיים כך האמון הציבורי בתפקיד ובאדם המאייש אותו ירד לשאול תחתיות. כמו איקרוס שלא הצליח לרסן את מעופו וכנפיו נמסו בשמש, כך היוהרה של אנשים שתפסו תפקידים נטולי בקרה במוקדם או מאוחר עפים גבוה מידי ומביאים על עצמם את ההתרסקות על קרקע המציאות. השאלה היחידה היא כמה ארוך שובל הגוויות ושרשרת הנזקים שהם מותירים מאחוריהם עד הנפילה.
עוד כתבות בנושא
כאשר מונטסקייה הגה את רעיון הפרדת הרשויות, הוא לא חשש רק מכוחו של השליט או הרשות המבצעת, אלא מניצולן לרעה של סמכויות שלושת הרשויות, כולל זו השופטת. רעיון ריסון הרשויות איננו חד כיווני כלפי הרשות המבצעת, מטרתו להגביל ולפקח על כלל הרשויות, מתוך הבנה שכוח מוחלט משחית בכל פוזיציה, ושלא ניתן לסמוך על רקע אישי או על תפיסות עולם. אין רקע שמחסן אדם מפני סכנת ההשחתה אם לא מושתת עליו מגבלה מוסדית, ואם אין מי שבסמכותו לקבוע לו גבולות.
חבל שאת השיעור הבסיסי הזה החברה הישראלית צריכה ללמוד בנסיבות קשות כל כך, ועוד יותר חבל שדווקא אלו שרוממות הדמוקרטיה בגרונם לא השכילו ללמוד את השיעור הראשון בדמוקרטיה, לפני שזו הפכה לשם קוד של שלטון האנשים הנכונים על הברברים. נראה שאין מנוס מלחזור ולעצב מחדש את גבולות הגזרה של תפקידים מסוימים, ולכפות דמוקרטיה, שקיפות ומנהל תקין גם ברשויות האכיפה וגם בארגוני העובדים.