 |
|
|
|
|
|
קבוצת NBA ביום: אינדיאנה פייסרס, בנחישות וברגישות |
|
|
|
|
ספורט NRG גאה להציג זו השנה השניה ברציפות, לכבוד פתיחת עונת ה-NBA ב-1 בנובמבר, את פרויקט "קבוצה ביום". כל יום תוצג קבוצה אחת, בסדר עולה, מתחתית הליגה ועד לצמרת. והיום: לאינדיאנה כבר אין את רג'י מילר, יש את שאראס, יש סיכוי טוב לאליפות, והרבה מאוד תלוי בריסון העצמי של רון ארטסט |
|
|
|
|
|
 |
|
|
|
ערן סורוקה
19/10/2005 12:00
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
נוסדה: 1967 בליגת ה-ABA, כאינדיאנה פייסרס. ב-1976 עברו ל-NBA.
אולם: קונסקו פילדהאוס.
אליפויות: ב-NBA אף אחת, שלוש מימיהם ב-ABA.
בעונה הקודמת: 44 נצחונות, 40 הפסדים, 53.7 אחוז הצלחה, מקום ראשון בליגה. הדיחו את בוסטון 3:4 בסיבוב הראשון בסדרה ביזארית, עפו מול דטרויט 4:2 בחצי גמר המזרח.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| רון ארטסט, כמו חיה שצריכה להיכלא. צילום: אי-פי
| /images/archive/gallery/206/328.jpg  |
|
|
|
 |
|
 |
הקיץ הזה
|
|
|
|
|
לכו תאמינו לרון ארטסט שהוא באמת השתנה. כן, כולם מספרים שזה מה שקרה. שהיה לו זמן לשבת ולחשוב, אולי בלי ההתפרעות חסרת התקדים שלו באובורן הילס פאלאס של דטרויט היה לקבוצה שלו סיכוי לתת לרג'י מילר אליפות בעונתו האחרונה. שהוא הפך לפתוח יותר, ידידותי יותר לסביבה. על המגרש רון-רון יישאר רוצח סדרתי, או כהגדרתו שלו, "חיה שצריך לשים בכלוב": מגן הפרימטר הטוב בליגה, עם ידיים ארוכות שנכנסות לך לנשמה, ומצד שני צלף וחודר ללא חת. הבעיה של הפייסרס מתחילה כשהוא נכנס לתפקיד יותר מדי. "רון ארטסט עולה למשרדים של דייויד סטרן ותוקע לו צרור בין העיניים", היתה התחזית כאן לתסריט פסימי בעונה שעברה. כולם זוכרים לאן ארטסט עלה באולם של דטרויט, והצרור הגיע דווקא מסטרן.
הנחישות והרגישות של ארטסט יהוו את המפתח בפייסרס, כי מסביבו הכל אמור לתקתק כמו שצריך. המעבר של ג'רמיין אוניל לתפקיד המנהיג הוא סמלי בלבד, הוא הרי כבר עכשיו הוא אחד משחקני הפנים היותר טובים בליגה. ג'ף פוסטר, דייויד האריסון וסקוט פולארד ינסו להפוך את הרחבה של הפייסרס לגהינום, עם עזרה, בתקווה, מאוסטין קרוז'ר וג'ונתן בנדר הבלתי ממומשים. סטיבן ג'קסון יהיה אחראי על צליפות מבחוץ ואספקת נקודות באופן כללי, הרוקי דני גריינג'ר ממכללת ניו מכסיקו הוא גניבה של ממש, פרד ג'ונס ייתן אנרגיות מהספסל, ג'מאל טינסלי ואנתוני ג'ונסון יוכלו להריץ את ההצגה, וכדי לעזור לקו האחורי הובא גם אחד שאת שמו בטח שמעתם מספר פעמים בשנים האחרונות.
יש סיבה שלארי בירד רדף במשך שנים אחרי שרונאס יאסיקביצ'וס ויזרים לחשבון הבנק שלו מיליוני דולרים, וזה לא בגלל העיניים היפות שלו. בירד השיג את מה שרצה, ועכשיו יש על שאראס נטל עצום של ציפיות, אולי כזה שלא היה על אף שחקן אירופי בעונתו הראשונה בארה"ב: לעזור לקבוצה בכירה לקחת אליפות, לנפץ את המחסום הפסיכולוגי שהיה שם תמיד. בפעם האחרונה ששחקן מהצד השני של האטלנטי התבקש לעשות דבר כזה קראו לו טוני קוקוץ', והוא שיחק ליד מייקל ג'ורדן, אולי הווינר הגדול ביותר בכל הזמנים. הפעם זה שונה: שאראס צריך להיות הווינר.
כי הקהל באינדיאנה התרגל לסלי ניצחון של רג'י מילר במשך 19 שנים, ואף אחד לא יערער על כך שמדובר בפייסר הגדול בכל הזמנים, כך שהנעליים שנשארו אחריו הן במידה גדולה מאוד. אל תקנאו בוויל סולומון, שנכנס לנעליים של שאראס: נדמה לכם שזה קשה. הרגע הגדול באמת יהיה בהתקפה האחרונה במצב של שוויון, כשארטסט יחדור לסל, או אוניל יקבל כדור בלואו פוסט וימשוך שמירה כפולה, ואז אחד מהם יאתר בזווית העין את הליטאי בגופיה מספר 3. בירד ידאג שהכדור יגיע לידיים שלו בדקות האלה, שאראס יעלה לזריקה. מכאן הוא יכול לקנות לעצמו את הדרך לתהילה, או שהגעגועים לרג'י רק ילכו ויתגברו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| שאראס, עד כמה יצליח להחליף את רג'י. צילום: עדי אבישי
| /images/archive/gallery/298/678.jpg |
|
|
|
|
|
|
יתרונות וחסרונות
|
|
|
|
|
פלוסים: בדיוק מה שהיה שם בשנה שעברה: עומק, אתלטיות, רגליים צעירות, הגנה חזקה, מאמן נפלא בדמותו של ריק קרלייל שיודע ללכד את השחקנים סביבו ולהוציא מהם מאמץ קבוצתי ו-110 אחוז כל ערב.
מינוסים: קצת צרות של עשירים, אבל יותר מדי שחקנים שצריכים לשחק. רק בעמדת הרכז, לדוגמה, יש שלושה מובילי כדור ראויים שיתחרו על דקות. ונניח ששאראס יעבור לעמדה מספר 2, כמו שיכול להיות שיקרה בהרבה משחקים. תוציא משם את סטיבן ג'קסון? ואם תזיז אותו לעמדה מספר 3, תזיז את רון ארטסט מהבלטה שלו? ארטסט הוא בחור שלא מגיב טוב כשמזיזים אותו (או כשזורקים עליו דברים). לקרלייל לא יהיה קל לשמור את כולם בפוקוס, כל הזמן. בנוסף, אוניל וטינסלי עדיין צריכים לעבור עונה אחת בטופ של הליגה בלי פציעות ממושכות. וכמובן, כבר אין רג'י.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| ג'רמיין אוניל, עונה אחת בלי פציעות בבקשה. צילום: רויטרס
| /images/archive/gallery/235/224.jpg |
|
|
|
|
|
|
מה יש
|
|
|
|
|
שימו לב: יהיה קשה שלא לשים לב לשאראס, האמת. לא שהוא ישראלי במיוחד, או חיבב במיוחד את חוסר הפרטיות בישראל, או את ההייפ הלא-קשור-לספורט-בכלל מסביב למכבי ת"א, אבל עכשיו הוא בעולם אחר לחלוטין. למה תשימו לב? לא רק לנקודות ולמסירות העין העקומה. בהנחה שישדרו אותו לא מעט, תנסו להסתכל על שפת הגוף שלו, איך הוא מגיב לחילופים, איך הוא מתקשר עם הקהל, איך הוא מתקשר עם השחקנים אותם הוא מחליף ושמחליפים אותו, הבעות הפנים על הספסל אחרי טעות בהגנה. איך הוא מתמודד עם הפיזיות, איך קרלייל יחביא אותו בהגנה מאחורי ארטסט וטינסלי. אין ספק שההתייחסות לשאראס בארץ היא מעבר לשחקן כדורסל רגיל, אבל זה לא שבאינדיאנה חושבים מאוד שונה.
מאמן: ריק קרלייל, שיחל עונה שניה בפייסרס, עם 125 נצחונות ו-59 הפסדים בעונה הרגילה, 67.9 אחוז הצלחה. רקורד כללי: 205 נצחונות, 123 הפסדים, 62.5 אחוז.
אני זה רק לשאול שאלה: האם רג'י מילר יהיה פרשן מוצלח כמו שאחותו היתה כתבת קווים מוצלחת? וכמה כוסות בירה כבר מכינים לרון ארטסט באובורן הילס פאלאס?
|
|
|
|
|
|
|
 |
| סטיבן ג'קסון, אחראי על אספקת נקודות. צילום: רויטרס
| /images/archive/gallery/301/794.jpg |
|
|
|
|
|
|
מה יהיה
|
|
|
|
|
אופטימי: אינדיאנה מחתימה באמצע יוני את רפי גינת, כדי ששאראס ירגיש בבית בטקס האליפות.
פסימי: "כלבוטק" המקומית מחתימה באמצע מארס את רפי גינת, כדי שיוכל להגיש את ספיישל "כל מה שרצית לדעת על הרצח שביצע רון ארטסט".
|
|
|
|
|
|
|  | | ריק קרלייל עם שאראס ולארי בירד. צילום: אי-פי
| /images/archive/gallery/344/917.jpg | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| | | | הנחישות והרגישות של ארטסט יהוו את המפתח בפייסרס, כי מסביבו הכל אמור לתקתק כמו שצריך. המעבר של ג'רמיין אוניל לתפקיד המנהיג הוא סמלי בלבד, הוא הרי כבר עכשיו הוא אחד משחקני הפנים היותר טובים בליגה. ג'ף פוסטר, דייויד האריסון וסקוט פולארד ינסו להפוך את הרחבה של הפייסרס לגהינום, עם עזרה, בתקווה, מאוסטין קרוז'ר וג'ונתן בנדר הבלתי ממומשים | | | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
