ראיתי ישראלים יפים

מדי יום ממלאות את כותרות העיתונים ידיעות על רצח, אונס, התעללות בקשישים ועוד. מהדורות החדשות בטלוויזיה מספרות על שחיתות בצמרת וריקבון בממשל, דיווחים על תאונות דרכים, בגלל נהגים רשלניים, דיווחים על אלימות ודקירות ביציאה ממועדונים. בכל פיסת אינפורמציה שמגיעה אלינו אנו מגלים את פניהם המכוערות של תושבי המדינה.

האמת, זה לא מדויק. במהלך שיוטיי בארץ אני נפגש עם אנשים חביבים, ישראלים שקשורים למקום בו הם חיים, מקטרים קצת אבל יודעים שזה חלק מהתרבות. אותם ישראלים תורמים למדינה, מתנדבים, רובם יוצאים למילואים ואלה, שמוגדרים 'ישראל היפה', לא מגיעים לכותרות. וכך אנו הולכים ושוקעים במרה שחורה שמצטיירת מולנו תמונה מעט מעוותת, ותחושה שכך נראית החברה שלנו ואין מה לעשות.

אז הנה דוגמא קטנה לישראל היפה, זאת שלבטח לא תראו אותה במהדורות הטלוויזיה או בראש הכותרת בעיתון, ישראל אחרת, שמיד אתם רוצים להיות חלק ממנה. ביום שישי בבוקר, מעט לפני שעה 10:00, הגענו עמוסים בטפנו למוזיאון תל אביב לאמנות. שעת בוקר יחסית מוקדמת לצרכני תרבות, אבל משפחתי עדיין לא צפתה בתערוכה המיוחדת של האמן צדוק בן דוד ולצערנו התערוכה עמדה להסתיים במוצאי שבת. טיפסנו מהחניה האפלולית אל הרחבה הענקית שלפני מוזיאון תל אביב. זוכרים? לפני השעה 10:00 בבוקר. נחש ארוך של אנשים עמדו בתור מסוגנן (כמה מאות) כדי להיכנס למוזיאון. צורות ה-s המפותלת הגיעה עד למדרגות בית אריאלה.

הסתכלתי על התור הארוך והמסודר ולא האמנתי, האם תוך לילה הפכנו להיות בריטניה? האם אנו בכיכר מרכזית, לפני מוזיאון בלונדון? הקהל הרב עמד מסודר בתור, נינוח ויצר קשרים חברתיים עם השכנים, נראה כאילו נהנים להיות חלק מהמעמד המבורך של הישראלי הלא נדחף. אני, מודה, התייאשתי מהסיכוי להיכנס עוד באותו יום למוזיאון, ציינתי את חששותי לפני רעייתי, לדעתי נסיים את הבילוי התרבותי ברחבת המוזיאון מבלי שנראה את התערוכה. רעייתי יותר אופטימית, הרגיעה ושלחה אותנו לפוש עם הילדים בתערוכה בבית אריאלה, היא תעמוד בתור ותמתין.

שעתיים ומחצה של המתנה מנומסת בתור, במהלכן ירד גשם ואנשים שאינם מכירים אחד את השני הסתופפו יחד תחת מטריות, שעתיים ומחצה שבהם הכרנו אנשים נחמדים מאוד, סבלניים, מחייכים, איש לא חלם אפילו להידחף לתור וגם הפטנט הישראלי הידוע לא הופעל: "רק רגע, יש לי רק שאלה". סתם תור נינוח בארץ זרה. התור הזה היה פתיח לעוד שני תורים, אחד לקניית הכרטיסים בקופה, ותור נוסף, ארוך במיוח,ד בכניסה לאולם בו הוצג מראה היער המתחלף בתוך רחבת החול הענקית. סיכום של משהו כמו שלוש ומשהו שעות המתנה בתור עם ילדים.

אגב, האמן, צדוק בן דוד, עמד בצד, ישראלי חביב לבוש בטרנינג של שבת מרושל, מחייך במבוכה מול התור הענק, אחר כך ליווה מספר אורחים מחו"ל בין מוצגי תערוכה.

בשישי זה ראיתי ישראלים יפים, אני מודה, החוויה של התור התרבותי היתה לא פחות מסעירה מהתערוכה.

נחל שורק השתגע

קצהו של נחל שורק נשפך לים לא רחוק מקיבוץ פלמחים. גשר חסון ניצב מעל ערוץ הנחל מעט לפני הקיבוץ. בשבת, אספנו את הצעירים במשפחה ויצאנו לראות איך כמויות המים שגלשו בערוץ הנחל משפלת יהודה וירושלים. לאורך ערוץ הנחל רשות הטבע והגנים הכינה שביל שנמתח בין החולות עד הים, לאורכו הילכנו ולצידו השתולל נחל שורק בזרימה אדירה. אף פעם לא ראיתי את הנחל התמים והמסריח (יש לומר) כשחולפים דרכו כמות מים כאלה. המים מילאו את כל הערוץ הנחל, אפילו נגסו בחלק מקירותיו, זרם אדיר, שוצף, של מים עכורים מבוץ, דילג בקלות על כל הסכרים הקטנים שנבנו באפיקו. המראה היה מדהים ואני מניח שהיום ומחר עוד יהיה אפשר לראות שרידים של הזרימות.

מה ששימח אותי מאוד, שלמרות מזג האוויר הקודר רבים הגיעו עם הילדים לראות את זרימת הנחל, טיילו לאורך הנחל עד הים, (כ-1.5 ק"מ). אם תרצו גם כאן מצטייר הישראלי המשפחה היפה. תענוג כפול.

תצלומים ואיור: דובי זכאי