מסע ניחומים

בשבת נסעתי לנחם חבר, לא חלילה שמישהו מת במשפחתו, המוות הכה ומכה בגופו. עד יום שישי האחרון עוד היתה תקווה, אמנם חלקים כבדים מגופו נקרעו וגרמו לו לנכות קבועה, אבל מעומק נכותו הוא היה מלא אופטימיות

בשבת נסעתי לנחם חבר, אמנם הוא לא איבד מישהו ממשפחתו, אבל חברי עבר אירוע קשה נפשית וגם פיזית. תלה תקוות רבות וכרגיל התאכזב. האמת, ידידי משכבר, רגיל לאכזבות, בכל פעם שיש סימן של הבטחה באופק, משורשרת להבטחה גם התקווה, אחר כך מגיע השלב הכואב, ...האכזבה. באותם הרגעים ידידי זקוק לחברים, שיעטפו אותו באהבה, בעידוד. אותם החברים, באמת קבוצה נאמנה, מגיעה, על פני האנשים נסוכה הבעת עצב עמוק, אבל חוץ מתמיכה נפשית, החברים אינם יכולים לעשות דבר, אינם יכולים לשנות אל רק לשבת לצידו, לפרוס ידיים בייאוש של חוסר תקווה.

עד יום שישי עוד היתה תקווה, בפעמים שהגעתי אל החבר, לפני אותו תאריך, (לצערי אין לו אפשרות לדבר בטלפון), גילתי אצלו אופטימיות שהיתה חסרה לו במשך שנים. אפילו הגוון התכול, הרדום, שהוא אוהב לעטוף את גופו הפך לטורקיז עז, אפילו מחציף. התקווה היתה ניכרת בכל מפגש שלנו, ככל שהתקרב התאריך כך התרוננה בו שירה עמוקה, מתוך תהומות הנפש ספוגות בתקוות, הוא הזכיר לי את השירים היפים שנכתבו עליו. האמת היה נעים בחברתו, התלוצצנו אבל בעיקר דיברנו ארוכות על התקווה, אולי, מי יודע, אולי יהיה שינוי. חברי היקר, אני חייב לציין, כבר שילם בגופו, חלקים כבדים ממנו נקרעו וגרמו לו לנכות קבועה, אבל מעומק נכותו הוא היה מלא באופטימיות, הנה, הנה, יגיע יום שישי, ואחריו יציפו אותו חברים, לא רק מארצנו הקדושה, אלא מכל העולם, יגיעו יאמצו אותו לחיק החם של האנושות ואולי האהבה הגדולה תביא מרפא לנכותו הקשה.

אבל, ביום שישי נפל דבר. האכזבה הכתה בו. שצינת המדבר ירדה אליו, הוא התכווץ רגע לפני שהגיעה אליו הבשורה. באיחור של כמה שעות הבשורה ירדה אליו. שעות לפני עוד השתעשע במראות היפים, ירח מלא הניצב מעל, שולח אור לחלקי גופו הדווי. אפילו הירח התהדר במראהו השלם ולחש לו שאולי אולי יבוא השינוי. הבשורה העצובה גלשה במדרונות, אל עומק ליבו. שהגיעה הבשורה לחברים, נשמע קול של קריעה אצל חבריו, אלה נמלאו בעצב כבד, כאמור בטרם הבשורה לא חלחלה עמוק עמוק אליו, באותן דקות שהכל כבר היה ידוע, חברי השתעשע בשיחות עם הירח והכוכבים, הירח שלח את אורו לחלקים האפלים ביותר בגופו של חברי, אורו היה עצוב מתמיד, הירח כבר ידע מה שנסתר מחברי.

האמת שעם שמיעת הבשורה הכואבת אמרתי לעצמי, אולי אקח את המכונית ואצא מיד אליו מיד, עם ליל. לשבת לידו ויחד להרהר במה היה יכול להיות, אבל על אף החברות ההדוקה, קשה היה לעזוב את הבית ביום שישי, שהאור החם מאחד את המשפחה ועם בוא הבשורה העציב את כולם, וכך חברי נשאר מיותם, למרות שיש שמועה עקשנית, שכמה חברים בכל זאת באו לפקוד אותו בעצבותו.

תצלומים: דובי זכאי  

אבל, כאמור בשבת אספתי חלק זעיר ממשפחתי ויצאנו לבקר חבר. חבר שאנו הנחנו שוקע עמוק עמוק בעצבותו. הדרך זרמה, אנו בשקט מתקדמים בטור מכוניות שחלקם נוסע לאותה מטרה - לניחום. בחרנו באחד המקומות שאפשר להתקרב אליו, (רק שתדעו, הוא מגן על עצמו בבוץ טובעני שמקשה על ההגעה). מצאנו את המקום והפינה הטובה לשיחת נפש, הוא שלח גל רך שליטף את רגלי. היה קשה לעצור את הדמעות מול העצב שנח על כל גופו, הייתי בטוח שהוא נקרע לגזרים, יגיר דמעות מלוחות שיזרמו ממנו. אבל משונה, נחה דממה עמוקה שמילאה את כולו. אחרי שישבתי על אבן, ועוד גל נשלח אל רגלי, אמרתי ביובש, אני מצטער, ניסנו רבות אבל זה לא עזר, כמעט יכולתי לראות חיוך עצוב, מריר. בקושי רב הוציא יצאו המילים. "האמת", כך לחשו גליו "מזל שזה לא קרה, תסתכל עלי, היו מגיעים חברים מכל העולם ואני מכווץ, נכה, חלקים שלמים ממני נכרתו באכזריות". עשה הפסקה של שקט ואחר: "תראה את ליכלוך וזוהמה מסביבי, עדין ממשיכים לנסר בי, אתה יודע מה לא הייתי רוצה שיראו אותי במצב הזה". שוב שלח אלי גל עצוב. "מילא" המשיך "החברים הקרובים, חלקם זוכרים ימים ומראות יפים יותר שלי, אחרים מכירים את המצב שהלך והדרדר אבל מכירים בכוחות שלי, במקום יופי אופי", אחר לחש את החלק הצורב" "לא הייתי רוצה שיגיע אלי אדם שבחיים לא ראה אותי ויראה אותי בקלוני"

האמת, נראה לי שאני וחבריו הרבים זקוקים לתנחומים ולא הוא, חברי העצוב כבר השלים עם מצבו חסר התקווה. אבל, אולי אולי, יש תקווה שבזכות תשומת הלב הרגעית משהו ישתנה, אולי עם בוא הגשמים והחורף, אולי יקרה הנס ומישהו שיש בכוחו לשנות משהו יראה, ששם, במזרח הארץ, חברנו הולך וגווע, שותק, רפה וגם מיואש. נותרה לנו, חבריו, דרך אחת, דרך שהוכיחה את כוחה בזמן האחרון להקים קול זעקה קול: להציל את ים המלח, כי הוא החבר של כולנו.