מושקו (שם בדוי)

הוא היה גבר שבגברים, לחיצת היד לשלום איתו היתה 'מחרבת' לכם את כף היד לדקות אחדות. האמת, עדין הוא גבר שבגברים, שמתכנסים החברה בדשא ביתו והוא מכין/מנגן על המנגל, באותם הרגעים אף אחד מחבריו אינו חושב על כמויות הכולסטרול מהבשר מהפיתות והחמוצים. אם נכנסתם לביתו דרך חדר המבוא תגלו את תמונותיו תלויות על הקיר, מסוגרות במסגרת אחידה. הנה הוא עם ג'יפ הסיור, כולו מאובק ומשקפי האבק מופשלים על מצחו. הנה הוא נשען על משאית ענק המוליכה טרקטור די 9 לאילת. הנה הוא מציץ מדלת האוטובוס שהוא הוליך עד רפידים חיילי מילואים. ועוד תמונה, הוא מדריך תיירים בכבישי הארץ ואלה מודים לו ומריעים. ותמונה אחת בשוליים מראה אותו נח עם הג'יפ טבול בקבוצה של חברים תחת מצוק ענק בנחל אוג. באמת כולו ישראליות גאה. כמעט שכחנו עוד תמונה חבוק עם אשתו, אשתו היקרה שמלווה את חייו מיום קום המדינה ועד עתה. סביב תמונה זו פזורים כפרחים רעננים תמונות ילדיו החייכניים ודור ההמשך, שרשרת מוצלחת של נכדים.

איור: דובי זכאי

באמת שדרה נפלאה של ישראליות, עד היום, כדרך אנשי הפלמ"ח נוהג לטפוח על כתפי בניו, (עם בנותיו הוא עדין יותר), מפטיר 'מעלש' פלמ"חאי שצריך או לא צריך, טפיחת הכתף שהיתה נהוגה פעם בין החברים. בהחלט אדם שעשה משהו בחייו. האמת החיים די פינקו אותו לעומת חבריו הוותיקים, חלקם כבר נטמנו עמוק באדמה בבית קברות נידח, מצבה נאה מאזכרת את שמם בתוספת משפט נטול חן, אפילו התולעים כבר זנחו את חבריו המתים. והוא - חי, נראה בסדר, מהלך בגמישות של פעם, גבוה, אפילו השיער נותר במקומו, רק הגיל הלבין אותם. הוא כבר מבקר בסניף של קופת חולים, רופאה צעירה שבודקת לו לחץ דם, את הגרון, וממש לא מכירה את עברו העשיר, אבל מביטה בחשש אל עתידו, בכל אופן השנה כבר ימלאו לו שמונים, ובכל שנתיים הוא מתייצב אצלה עם טופס של משרד הרישוי לאשר את בריאותו למען רישיון הנהיגה שלו. נכון, כיום שהוא נוהג יש לו כמה בעיות, זאת אומרת אפשר להסתדר עם זה אבל הרופאה קצת מקשה עליו. למשל שרידים מהצנתור האחרון מחייבים אותו לקחת קבוע תרופות. אבל זה באמת לא נורא, אחת העיניים כבר לא מגיבה כראוי, רואה בסדר אבל יש איזו בעיה שהוא לא מתעמק בה. קשה לו לסובב את ראשו כשהוא חייב לנסוע לאחור, אבל זה בסדר כי הוא נעזר במראות המכונית. בקיצור הגיל קובע, הוא לא בדיוק מה שהיה פעם. בניו, גאים מאוד באב ומתחננים אליו בכל שנתיים לפני הבדיקה, תוותר על כמה רישיונות, למשל אומרים לו הצעירים: מה אתה צריך רישיון לאופנוע מעל 500 סמ"ק?, מתי נסעת באופנוע לאחרונה? או למשל הרישיון המיותר לסמיטריילר, מה אתה נהג סמיטריילר? שואלים בניו מה אתה צריך את הרישיון לרכב הזה, תסתפק ברישיון למכונית, תלמד את המגבלות שלך, אומרים לו צוות הצעירים, "אבא בחייך אתה כבר לא צעיר".

המשפט הזה הורס אותו, הבנים שמו לב שמאז השיחות האלה הוא כבר לא טופח על כתפם, השיחות הסחבקיות נעלמו, הוא מכונס בעצמו, לפני הבדיקה הרפואית הוא ספון בכורסה העתיקה, מפלטו האהוב, מסרב לאכול ועיניו משייטות בתקרת החדר. עצבות נח על פניו שבדרך כלל מאירים.

אשתו, שותפה תמיד ומצב רוחו השפוף מדאיג אותה. בשעות הערב אחרי השעה הקדושה של התבוננות בחדשות בטלוויזיה נח על הבית צל של נמנום, רגע שעוברים לחדר השינה, היא מציקה לו בשאלה. תקל על משרד הרישוי, אומרת, תוותר מרצונך על מספר רישיונות, אתה ממילא כבר לא נוהג אוטובוס, ממילא לא נכנסת לסמי טריילר שנים. תודיע להם במכתב שאתה מוותר, כך לא תגרור את עצמך לבדיקות מקיפות יותר. ממילא אנחנו ממעטים לנסוע. סערה גדולה ניכרה על פניו, השילוב של העצב והסערה יצרו הבעה חדשה על פניו שעדין לא ראתה. "יקרתי" הניח יד רפה על ידה "הוויתור אומר שאני זקן, חורבה של אדם, חלק מהגאווה שלי שכל סוגי הרישיונות היו לי, מה איכפת להם הרי ממילא אני לא רוכב על אופנוע 1200 סמ"ק, לא מתכוון להוליך סמי טריילר במורד הקסטל, שיישארו לי את הרישיונות, אני לא רוצה להפוך לזקן, זקן שעוד מעט ישמש אותי פליפיני. כל כך הרבה נתתי למדינה, מה יש, טובה אחת אני מבקש. אני נשבע שלא אשתמש.

אשתו הכירה את "הסלע" שיושב מולה, אין סיכוי לשכנע אותו, הזקנה כבר נוגסת בו, מפחידה אותו, מנסה להיאחז בכל פיסה שריד, הוכחה, מחייו הצעירים.

הרופאה כתבה מה שכתבה, הוא שלח את הטופס הוזמן לפגישה/ בדיקה, רישיונו על כל מדוריו נשלל, האוטו חנה ליד הבית ללא שימוש. עצב גדול נח על האדם, קומתו שחה, בריאותו רפתה. שנה אחרי הוא נפטר, עצוב ומריר.

ועתה נקדיש כמה מילים לכל ה"צדקנים", אותם אלה שנוהגים להגיב בשליפה מהירה מהמותן, בלי מחשבה סדורה. שלא ינהג, יקלדו במהירות במקשי המקלדת, או תגובה שטחית אחרת את מי מעניין הזקן הזה. או: מספיק, אני נוסע אחרי קשישים מבולבלים, שירדו מהכביש ועוד ביטויים שמסתתרים חתימה של כינוי הורס. והמחשב כידוע סובל הכל זה יתרונו.

רק תזכרו, בפעם הבאה שמזחלת לפניכם מכוניות, ואתם שולחים את היד אל הצופר להעניק צווחת צפצוף לנודניק שמעכב אתכם תחשבו שבמכונית הזו שלפניכם נוהג, אביכם. גם לאנשים מבוגרים יש רגשות שהם לא יכולים לשוחח עליהם עם התאילנדי או הפיליפיני.

ועוד משהו: יחלפו השנים, גם אתם הצעירים החסונים, צחורי השיניים תהיו זקנים, ככה זה בעולם, בינתיים.