פעמיים בשנה

1. פעמיים בשנה קורה משהו מיוחד בחנות קטנה. 2. הוא מת והיא חיה

פעמיים בשנה יש לי מפגש עם קבוצה של אנשים שאיני מכיר. כולנו מתכנסים בחנות קטנה, במרכז העיר. במשך השנים למדנו את הפרצופים אחד של השני, וכבר מחייכים אחד לשני בידידות צבועה ומסתדרים בתור ארוך, כמעט ואין שיחות חולין, כי הרי לא היה אדם שטרח להכיר בנינינו. כך אנו עומדים, מדי פעם נפרד מהחבורה אחד, מניד ראשו בשלום בלתי נראה ויוצא את הדלת והתור זז קצת. יש גם משפטים קבועים שכולנו אומרים, פעמיים בשנה אנו מקבלים את אותה התשובה. "צריך לשלם משהו?" אנו שואלים עם תקווה שהתשובה תהיה כמו לפני מחצית השנה, "לא, לא, לא" מחייך אלינו האיש מצידו השני של הדלפק, "זה שירות עבורכם" ושולח מבט מרחם אל התור הארוך הנמתח עד דלת החנות. מדי כמה רגעים נפתחת הדלת, קול מהוסס שואל, "מי האחרון?" כולם מצבעים בביישנות אל האחרון שנכנס לפניו, ההוא שהצביעו עליו מתכדרר, משפיל את עיניו. כן מפגש מוזר שמתקיים פעמיים בשנה. יום אחרי שמזיזים את השעון, לשעון קיץ או חורף, אנו עומדים בתור, אוחזים את ה'קסיו' החכם ביד וממתינים אצל השען שיכוון לנו את השעון הגאוני לזמן קיץ או חורף, השעון הדיגיטלי, האטום למים, לאוויר, שעון מעורר, מד גובה, עם תאורה רכה, זוהר בלילה, ובלחיצה אחת אני יודע בדיוק את השעה בטוקיו, עם כל השכלולים האלה, עדין פעמיים בשנה אני משתרך עם שעוני אצל השען להזיז את השעון שעה קדימה או אחורה.

ולכל החברים, מחר ניפגש, כרגיל, אצל השען.  

2. פרידה איטית מדי

סיפור בלי סוף שמח. וכך נפרדנו ממנו, ממנה וממנו. היה עצוב

נגיעה

המסכים מעל ראשו ריצדו, לחשו בשקט את מצבו הרפואי. טיפות גדולות טפטפו זרמו בצינורית האינפוזיה אל זרועו המנוקבת, אותה זרוע שהכחילה מרוב דקירות. היא עמדה לצידו, שלחה יד רכה, הטיבה את השמיכה שעטפה אותו. הוא בקושי הרים את ידו, זו צנחה אל השמיכה שבורה וכואבת. לרגע ניצוץ אחד של חיים זהר מעיניו, אלה עטופות באדמומיות, הריסים הארוכים שכה הקסימו פעם נשרו ונעלמו, עיניו כבדות, צבעם החי, הירוק, התמזג עם אפור דלוח ועתה הן כבויות ועצובות. לרגע נשלח זוהר חיוור אליה, הרים לאט את ידו ורמז לה להתקרב, שפניה היו קרובות לשלו התבונן אל יפי עורה, את צחות צווארה, אל המפל השחור של שערה שמלווה כל תנועה של ראשה. בקושי הוביל את ידו אל פניה,  בגב אצבעו ליטף את מצחה. האצבע רעדה שהילכה במורד המצח, מערבבת קלות את הגבות הדקות, שירדה אצבעו אל עיניה עצמה אותן בחוזקה, רפרף על ריסיה הארוכים. גב אצבעו בער במורד לחיה. והיא, כופפה עצמה מעליו, עצומת עיניים, מלווה בשתיקה את מסע ידו. שהגיע לשפתיה נעה אצבעו לרוחבם, סוקר את רכותם וצל של חיוך חיוור הסתמן על שפתיו. ידו המשיכה אל הסנטר החלק, מורד צווארה הארוך, נרעדה שידו פלשה בעדינות אל גופה. ואחר היד העייפה נשמטה בחוסר כוח, נחה חיוורת ורזה על שמיכת הצמר החומה, הגסה.

המילה

בחוץ, מעבר לחלון התגנב החושך. הזדחל כצל כבד בין הבניינים, טיפס באיום על הקירות בחוץ, כאילו ביקש לחדור פנימה, לעטוף בשחור הלילה את החדר ולדחוק את האורות. היא ניגשה לחלון, הסיטה את הווילון וחזרה עמדה ליד מיטתו סוקרת בעצב את המסכים. נקודה עייפה התרוצצה על המסך מצד אחד לשני, משרטטת את דרכה עם זנב מואר בעליות וירידות. ראשו החיוור נח על הכר, שפתיו סדוקות והוא העביר לשון חיוורת על שפתיו, אסף כוח ולחש לה, 'את יודעת כמה אהבתי אותך'.

חיוך עלה על שפתיה: אהבתי, חייכה, בעבר? זהו - אתה כבר לא אוהב?

צל חיוך עלה גם על שפתיו הסדוקות: כן, אהבתי, יותר לא אוכל לאהוב.

היא כופפה את ראשה, נגעה קלות בשפתיה על מצחו ולחשה: אבל אני עדין אוהבת ודואגת.

הוא כבר לא שלט בדמעות, והן זרמו והרעידו בכאב את גופו.

הצעקה

'אחות אחות בואי מהר, קרה משהו'. צעקה.

מיהרה אל הדלת, נשמתה התקצרה, תיקה נפל על הרצפה ותוכנו התפזר.

האחות הגיעה, קרה מקצועית, הביטה אל המכשיר וידעה את האמת. אני מציעה שתמתיני בחוץ עד שאסיים לטפל בו, לא היה טעם בקריאה לרופא, ידה המקצועית בחנה את הדופק, נגעה בעיניו, חבל לחשה לעצמה. אספה את הדברים שעל הרצפה והכניסה אותם לתיק. באטיות סגרה את הווילון סביבו, יצאה למסדרון בו היא עמדה קפואה וחיוורת, הושיטה לה את התיק ולחשה: אני משתתפת בצערך, הוא כבר לא סובל.

הנסיעה

היא העדיפה לרדת ברגל, לאט, לאט, מדדה כל מדרגה בחדר המדרגות האפלולי. מחשבות ערפלו את עיניה. שהגיעה לקצה המדרגות האיטיות חלפה, היא הזדקפה, היטיבה את שערה. לרגע התבוננה בדמותה המשתקפת בחלון הזכוכית, עתה עקביה כבר השמיעו את הנקישות, מנגינה של צעידה לא מהוססות. שהגיעה למכונית פתחה את הדלת. האור הפנימי האיר את האחר, פניו בריאות, שערו מלא, ועיניו שוחקות אליה ברכות. 'מה קורה?' שאל, 'הוא מת', אמרה. לרגע עמדה דממה במכונית. הוא הנמיך את קול הקריין ברדיו וכיבה את האור הפנימי במכונית. ושלח את גב אצבעו אל פניה, ידו גלשה במורד מצחה, התעכבה על עיניה, שיחקה בריסיה. אחר עיגל בגב אצבעו את לחייה, האצבע התערסלה בין שפתיה. בכוח כיירה את צווארה וגלשה אל מפתח חולצתה. 'אוהב אותך מאוד', לחש לצלילתה. 'גם אני אותך' לחשה, הוא הזדקף במושב: 'ניסע לאכול'?           

וכך נפרדנו ממנו, ממנה וממנו. היה עצוב.