אחד מחמישים אלף

שריפה אחת יותר מדי. זיכרונות משנת 2000. והמוהלים בע"מ, תחנות הדלק המוהלות לנו את הדלק עליו אנו משלמים מחיר כל כך גבוה

למה זה קורה רק אחרי אסון. ובכן, אסון השריפה הנורא בכרמל חיבר את רובינו, (פרט לחלק מפוליטיקאים), סוף סוף, לזמן קצר היינו איש אחד, עם אחד. באותם הימים, בעוד השריפה ליחכה את מורדות הכרמל וכילתה שטחים נרחבים. בעוד מטוסי ענק טעונים במים ריחפו מעל, שטפו במים את היערות. בעוד שרגבי העפר על קברם של הנספים לא יבשו מדמעות וכאב של המשפחות והציבור. באותו הזמן קשה, הכאב הנורא חיבר את רוב העם, צער רב על אובדן החיים ועל אובדן היער. עצב שרבץ חזק על החזה. לתומי חשבתי שבארץ למודת אסונות וכאב יהפוך הכרמל לעוד זיכרון עמום, ויתאדה אל האירועים החדשים שצצים כאן. סדרת התמונות הקשות שהופיעו על המרקע הביאו אותי יחד עם רבים לראות את השחור בעיניים ואולי גם לראות את ניצני הירוק והפריחה החדשה. בשבת הצטרפתי לעשרות אלפים שפקדו את הכרמל. טור ארוך של מכוניות, פקק ארוך השתרך בכביש הצמוד לנחל בית אורן. הכביש המפותל שנחשב (ובצדק) לאחד היפים בארץ המתינו פגוש אל פגוש מכוניות רבות, כדי לעבור לרגע ליד הגלעד הזמני לזכרם של קורבנות השרפה. כל פיתול בכביש סחט קריאה כאב מהיושבים במכונית, הקריאה יצאה מהחלונות הפתוחים, הורים וילדים הביטו בתדהמה על השחור שנגס ביופי הירוק שהורגלנו אליו. להבדיל מפקקים במקומות אחרים, בפקק הזיכרון הזה לא נשמע צפצוף של מכוניות, אף אחד לא ניסה לעקוף, כולם גילו סבלנות כלפי אלה שהשתהו עוד דקה של כבוד ליד הגלעד או מול מראה שחור וקשה. לאט ותוך כיבוד הזולת התנהל העם למוד הסבל אוסף של אנשים, דרוזים, ערבים, יהודים מכל רחבי הארץ, סה"כ כ-50,000 איש אשה וילד. אם מישהו רצה להסתובב באמצע הדרך, הנהגים לצידו עמדו, נתנו לו מספיק מרחב להסתובב בלי שיעודדו אותו בצפירות וקללות. באוויר נחה דומיה כבדה, אף אחד לא צעק, הכל התנהל בשקט כאילו לא רצו להחריד את הגלעד ואת המשפחות הכואבות. לפתע היה משהו בוגר, אחראי בהתנהגות הציבור, חיוך סלחני, עזרה הדדית והמון המון כאב.

לי קשה במיוחד לראות את נזקי השריפה, אני מייחד את ביקורי בכרמל למקומות שהאש לא נגסה בהם, עדין לא מעז לנטוש את הרכב ולדרוך במקומות שנשרפו. הכרמל, מילא את חיי בכל גודלו הענק ובעיקר את ילדותי.

נולדתי בנשר, אחרי שנים ספורות עברה משפחתי לחיפה, דירה בהדר. כילד, כמעט בכל שבת, בחורף ובקיץ, הייתי מטפס על הכרמל ברגל. אבי ז"ל ודודי ליוו אותי בין השבילים. בכל פעם היו בוחרים נתיב אחר. חמושים במדריך צמחים לועזי נטול איורים. בטיולי למדתי על הצמחייה, גיאולוגיה, ונפלאות הגלידה של גן האם בסיום הטיול.

ה"כיבוש" ברגליים של הכרמל חיבר אותי להר האהוב, עד כדי כך שבחופשות מהצבא נהגתי לעלות לנקודה רחוקה בכרמל באוטובוס, לרדת בדילוגים בשבילי ההר עד לתחתית, לצומת הצ'ק פוסט או הדר. 'קשר דם' חיבר אותי להר, כילד נפלתי ממצוק גבוה ופיצחתי את המצח, וכך הפך הקשר ביני לבין ההר ל'קשר דם' עמוק יותר. שעברתי למרכז הארץ הקפדתי להגיע אל ההר האהוב, לחזור אל מסלולים ישנים וטובים, לראות בצער איך ההר היפה הולך ומתכסה בבתים. בעצב צפיתי מנקודות אל העשן העולה מעמק זבולון שם נמצאים כל המפעלים המזהמים.

זרם המבקרים הביא עדנה להר, אם לרגע נדמיין שלהר יש רגשות, נשווה אותו לכלב שנפצע השוכב במקומו, מביט בעצב על העולם, ואז ניגש אליו הבעלים מתכופף, מלטף אותו, מיד המבט הופך לחם, הזנב, למרות הכאב מקשקש. המטיילים שמציפים את ההר זה הליטוף האוהב והחשוב להר ולתושביו, רק שיימשך. אסור לא לזנוח את ההר, את תושביו אלא ללוות אותם כברת דרך ארוכה שלא רק הם יעברו את התקופה השחורה.

כבר בימים אלה ההר מתכסה בפלומה ירוקה, לצערו עדין הירוק לא מסתיר את הכתמים השחורים, אבל מעדות מקומית המצב נראה טוב יותר מאשר חשבתי והרגשתי. אמנם ה"שלדים" המפוחמים מזדקרים בכל גבעה ונשארים כמראה עצובה, מצבה עצובה שרק השנים יכהו אותה, אך תזכרו עדין נותרו מקומות רבים לטיול בהר.

אבל למרות ההתכנסות והשותפות ניכר טעם מר של הבגידה, שמורגש אצל הדרוזים. בימים הראשונים לשרפה חיפשו בכוח שעיר שיכולו להטיל עליו את כל כובד האסון, העיקר שההנהגה תצא נקייה. הכרזות קולניות של המשטרה ליוו מעצרם של שני נערים, נעצרו ושוחררו. אחר נעצר עוד נער, הוא הודה בהכל, כל מה שביקשו ממנו בגלל הפחד, אחרי יום יומיים שוחרר. יתכן והם אשמים, איני יודע, אולם האשמתם בקול גדול הטילה כתם בעדה שלמה, פגעה בדרוזים. מעט רגישות נדרשת בטיפול באוכלסייה הדרוזית, הם חלק מאתנו, העמידו שלושה נערים מול המחדלים של הנהגת המדינה. הדרוזים שהכרמל יקר להם לא פחות משאר תושבי הכרמל וחיפה, ראו איך פוליטיקאים קרים, מתחמקים כצלופחים זריזים ומחלקים את האחריות מאחד לשני חלקים. רוע? כהות חושים? זלזול בנו האזרחים? הסיום הכואב יהיה במחדל הבא שכבר רואים את תחילתו.

"הפגנת החמישים אלף" מבקרים בכרמל היתה הכרזה על כאב, לא על מלחמה בריקבון הגדול שממלא כל חלקה טובה, הבחילה מול כל התנהלות השלטון מביאה אותנו ליאוש והבנה ששום דבר לא ישתנה, רשע וטוב לו, צדיק ורע לו.    אותה שריפה אומללה היתה צריכה להוציא רבים מאתנו אל הרחובות, לזעוק על החידלון,  מול אלה שמנהלים את חיינו. חמישים האלף היו צריכים לעשות את דרכם מיד אחרי הסיור בכרמל לטפס אל ירושלים, להקיף את משרדי הממשלה, להוציא את הפקידים בצירוף השרים שיתנו דין וחשבון.   

זיכרונות משנת 2000

עוד ימים ספורים תרד אלינו שנה חדשה. תכבד אותנו בתחילת עשור. אני נזכר, איך כולנו היינו שבויים, מפוחדים על יד המחשבים, מחכים להתקפה הנוראה שהבטיחו לנו עם 'באג 2000'. האם יתקוף? חששנו להתרסקות הבנקים, חברות הביטוח, כל המסכמים, דאגנו למחשב האישי שלנו לטלפון הנייד. הדילוג לשנת אלפיים היה קשה לחברות רבות, הפיק רווחים מחברות שהציעו דילוג קל יותר משומן בכסף רב. היום אנו זוכרים את החלפת המספר כזיכרון מצחיק (אצל אחדים זיכרון יקר). רגע לפני רבים חששו שהולך להיות חשוך מאוד בעולם הנאור.  

המוהלים בע"מ

באינטרנט מופצת רשימה ארוכה של תחנות דלק המוהלות את הדלק שאנו קונים לרכבינו, כדי להפיק רווחים גדולים יותר על כל ליטר. מהילת דלק, להזכירכם, יכולה לשרוף את משאבת הדלק, לגרום נזק למנוע, להעמיד אתכם תקועים בצד הדרך לשעות רבות. ליד חלק מ"כוכבי" הרשימה מצוינת כוכבית קטנה  שמסבירה שהתחנה כבר נתפסה פעם או פעמיים במהילה. השאלה המתבקשת למה לא סוגרים את התחנות האלה? או למה לא מעמידים את הבעלים לדין מהיר? סחבת משפטית? עורכי דין נבונים? באו, לרגע, נהייה שופטים מקצרי תהליכים. עונש ראשון, האחראיים על המהילה יינקו את כל טנק הדלק עם צינור פלסטיק לפח גדול, ואחר ימלאו את הדלק בכלי הרכב שלהם. לנהגים הנפגעים יתנו תלושי דלק, בשווי המילוי, לתחנת דלק המתחרה, אחרת, (כמובן שלא מוהלת). בנוסף יוצב שלט מאיר עיניים בכניסה לתחנה שיספר לציבור הנהגים שתחנה זו מוהלת דלק. במידה והשלט יוסר או ייפגע ישב בעל התחנה, (או מפעילה), בכלא בתנאים קשים

משונה, שר אנרגיה מפטפט בכל נושא שמקיף עולם, מצרכי ישראל הפנימיים ועד עסקאות בעולם, ופטפטת ללא סוף בסיאוב המפלגתי. נציע לו שיקדיש כמה דקות לענייני אנרגיה, אולי מילה או שתיים לציבור הנפגע, ובעיקר מה עושים בנידון.