עוד שישייה של הערות

ספיחי יום ירושלים - המדבר המתעורר - מרפקן חצוף - שבע אחיות מעוגלות - לטעום את הצמחים - שוקולד מנזירה

תרשו לי, מכובדי, לקחת אתכם אל מסלול מיוחד בליבה של ירושלים המערבית, ממש מתחת לבניני האומה. פעם היתה כאן שכונה קטנטנה, אחת מספיחי שכונת רוממה. רח' אחד מפותל היה חוט השדרה של כל השכונה הזעירה. רחוב ארוך באת ראשיתו קישטו עצי תאנה שנתנו פרי מתוק בקיץ, את קצהו תחם מתחם צריפי משרד החוץ. שם הרחוב למפרונטי, מי היה אותו למפרונטי? תחקיר קצר גילה שרבי יצחק למפרונטי הוציא לאור בשנת 1750 בוונציה את הכרך הראשון, (מתוך 14), של האנציקלופדיה ההלכתית 'פחד יצחק'. כילד לא ידעתי וגם לא עניין אותי מי הוא, אבל, מצא חן בעיני ניגון שמו המתגלגל על הלשון. רחוב אחד, קטן בודד, מערבית לו התנשאו בניני האומה. בצד הרחוב זרועים בתי אבן נאים, חצרות קטנות בהם התנהלו חיים ירושלמיים אמתיים, עם המאכלים המיוחדים, ריחות התבשילים, הרכילות, ריב השכנים וגם ניגנוני שבת בסלסול ספרדי. באותם הימים הייתי ילד, מדי קיץ הייתי נשלח אל בית דודתי בירושלים שגרה באחד מבתי האבן בלמפרונטי. ירושלים של אותם הימים לא היתה פצצת נדל"ן, רב התושבים בקושי סיימו את החודש אך חיו בהשלמה שזה התשלום עבור בניית מדינה. לצד עצי התאנה עמוסי הפרי היו בתי אבן יפים, בני שתי קומות, כמעט כל בית היה מצויד בחצר פנימית, שבה התנהלו החיים האמיתיים. ברחוב גרו מוסיקאי חביב, עיוור שטופף עם מקלו ברחוב. היתה שם אישה טובה שבכל קיץ היתה קוראת לי שאטעם מהבורקס הנפלא שיצא זה עתה מהתנור. צייר אחד חשוב, התושבים טיפחו את החצרות, כולם הכירו את כולם ויותר מזאת. כאמור, משרד החוץ (או משרד אחר שפקידיו נחו בשלווה פסטורלית מעבר לגדר) תחם את הרחוב.

הרחוב היה כל כך ירושלמי שנראה שמכאן נלקחו התמונות המייצגות את העיר, בתי אבן מסוגננים עם חלונות ענקיים ובחלק העליון חלונות עגולים לתת תחושה שהבית ספינה הצולחת את מרחבי הים. גדרות אבן, כמה עצי אורן ירושלמי ענקיים התנשאו מהחצרות, לכל בית היתה קומה שניה, אליה הוליכו מדרגות חיצוניות עם מעקה ברזל מסוגנן, החלונות ענקיים ותקרות החדרים גבוהות. שבגרתי למדתי שאחד הספרים היותר אהובים עלי בעלילתו שזור אחד הבתים ברחוב. המוסיקה ושפת הלדינו שהתנגנו בחצרות, לעיתים גם היו קללות באותה שפה. כוס התה המקודשת של שבת בבוקר ופיצוח הגרעינים, הכביסה הצחורה שהתנופפה בין החצרות. כל אלה ועוד העניקו לי את המראות והקסם של השכונה הקטנה ואת החן המיוחד לרחוב. עם לילה, בשעה שהתושבים היו הולכים לישון אפשר היה לשמוע את נעילת בריחי דלתות הברזל, המקפידים נעצו את הבריח בעזרת פטיש למקומו ברצפה. לא חלילה שחששו מגנבים זה היה הרגל של התושבים עוד מלפני מלחמת השחרור. בחצרות הפנימיות היו מונחות קערות ענקיות עם אפונה לקילוף, תירסים שהמתינו עטופים וזנבם מציץ ממתין ליד החזקה של הגבר בבית שתשלוף אותם מנדנם, גרעיני אבטיח היו מתייבשים בשמש, לצידם גם שזיפים וענבים שלאט לאט הפכו לצימוקים, הכביסה הצחורה חייבה את ההולך להתכופף כשעבר מתחת להם. שיחות המדרגות היו מאוד מקובלות, נשים שישבו כמה שעות יחד קילפו תפוחי אדמה או משהו אחר, לפתע ברגע הפרידה והתפזרות לבתים נזכרו שיש להם עוד נשוא שיחה שלא סיימו. וכך, נעשתה על המדרגות, רגל אחת כבר על המדרגה הבאה. המדרגות שחוקות אך עדין הן יפות. החלונות גדולים וכל בית התנאה בחלון עגול, אדריכל הסביר לי שהחלונות העגולים בשני צידי הבית יצרו מסדרון אוויר, באותם הימים שטרם היו מזגנים, אך החלונות הגבוהים משכו את דמיוניו הילדות לדמות שאנו באוניה הפולחת גלים וחוצה ימים. כמה חיכיתי לימי הקיץ, לחופש הגדול, לעלות לבירה, לבדוק את התאנים, להתנהל לשוק עם דודתי, להתפזר בין סימטאות נחלאות. אבל עיקר ההנאה לדהור עם הילדים לסוכות שהם בנו על עצי התאנה ולמלא את בטנו בפרי המתוק.

אחד הבתים עמד בצילו של אורן ירושלמי נאה נוף, אפוף במסתורין, סופר עליו שבו גרה נערה שעזבה את בית הוריה במאה שערים והתפקרה, הגיעה לגור כאן אצל חברה. מפעם לפעם, בימי הקיץ החמים הגיעו שליחים מהעדה החרדית, עטופים בשחור, מוחים את הזיעה ומנסים בלחישות זועקות לשדל את הנערה לחזור למקום ממנו באה. הבית היה תמיד חשוך, כילדים התגנבנו אל החלונות, שמענו קולות משונים של בכי. בבית סמוך כיבדו אותנו בגרגירי חומוס מבושל כיבדו אותנו בירקות שגידלו בחצר, ובבית אחר חזרו אדומים ידים ופה מהתות המתוק והאדום שגדל בעץ בחצר. בקיצור שכונה ירושלמית תחומה ומתוקה.

שבגרתי הייתי מגיע לביקור בשכונה הקטנה, דודתי והשכנים זעמו, המדינה דורשת לפנות את כל היושבים כדי לבנות כאן את משרד, (מעוז) החוץ או משרד ממשלתי אחר. השכנים כמובן התנגדו אבל עד כמה שהבנתי היתה מגעת זו היתה מלחמה אבודה, המקום כבר סומן ולמעשה חיכו לטרקטורים שיטחנו את היופי עד עפר.

בינתיים הדודה נפטרה, הקשר שלי עם המקום התרופף, פה ושם הייתי מגיע לירושלים, הייתי עורך סיור במקום, מתמלא בנוסטלגיה וממשיך לעיסוקי. לפני כמה שנים מיהרתי כרגיל רח' למפרונטי, לדאבון ליבי גילתי שבתי האבן היפים גולחו לחלוטין, עצי התאנה נעקרו, גדרות האבן הפשוטה נעלמו, אבני ירושלים המסותת ביד אוהבת שציפו את קירות הבתים נעלמו עד האחרונה בהן. הבתים שהיו שרידי לשכונה פשוטה וירושלמית, השטח הוקף בגדר, לכל אורכה אזהרות חמורות לבל להתקרב למקום. ציור מבטיח של דירות יוקרה קישט את הגדר החיצונית, ושם של שכונה, נדמה לי בניני האומה התנוסס, ציורים רגועים של בתים לתפארת, צילומי ילדים יפים, בלונדיניים שיובאו היישר מסקנדינביה עם מבט מאושר כיכבו בשלטים, תכנון קפדני הבטיחו השלטים, דירות יוקרה היו המשפט הבא. גם כאן יתמקמו תושבי חוץ עשירים, יקנו את הבתים יבקרו פעם בשנה בקושי וישאירו שכונה שוממה וריקה. היופי הפשוט של בתי האבן יהפוך לשילוב של אבן מוחלקת וזכוכית אטומה. אולי גם יציבו שומר בכניסה שפשוטי העם שגרו כאן פעם לא יוכלו להיכנס, עצי התאנה עצי האורן הרחוב הקטן השכנים הכביסה והזיכרונות נגרסו יחד עם הבתים. אולי כאן תקום עוד הולילנד או משכנות שאננים או שכונה אחרת שמחסום הכסף קובע מי יגור כאן. מכל בוניך עדין מחריבך חזקים יותר. חג שמח לבירה שבה יגורו דתיים עניים, ערבים לאומנים ועשירים מוגנים.

המדבר המתעורר. חמוקי ניצנה, זה הזמן להגיע למקום היפה, סלעים לבנים חלקים ומעוגלים. איך מגיעים: מצומת טללים מערבה בכביש 211 לכיוון הגבול המערבי עם מצריים. צמוד לגבול נוסעים דרומה עד לשילוט לחמוקי ניצנה.

מרפקן חצוף

נקלעתי לצילום תוכנית ראיינות בטלוויזיה, המתנתי בשקט לתורי להיכנס לראיון עם עוד כמה מרואיינים, חדר קטן ועלוב, בקבוק מים וכוסות זולות מפלסטיק, האנשים ישבו ניהלו שיחה נעימה תוך התבוננות במסך הטלוויזיה. לפתע, חדרו לחדר הקטן שניים, אלה ניהלו שיחה בקול רועם, הציגו לפני כל את התרגיל הפרסומי, כדי להבליט בשידור כמה שיותר את המוצר את שלהם. אחד מהם התייצב במרכז החדר, מסתיר לכולם את המסך, מנהל שיחת צרחות בנייד, שיחה מעליבה עם מישהי עלומה, כנראה כפופה לו. שהגיע המוצר שהם היו צרכים להציג בתוכנית פירקו את הקרטון והשליכו אותו לפינת החדר ואפילו לא חלמו לנקות אחריהם, גם האנשים מסביב לא עיניינו אותם למרות שהיו בניהם אנשים חשובים, פרופסור ידוע, רופא מפורסם, הם השאירו את הליכלוך בבוטות גסות בחרו את זווית הצילום הטובה למכשיר, לא מעניין מה קורה מסביב העיקר לדחוף את המוצר שתראה אותו כל המדינה.

בחדר הקטן נותרנו המנומסים, אחד מהשניים עלה לשידור קישקש משהו לא ברור על טיבו של המוצר, פיאר רומם ואפילו השחיל את שם החברה כמה פעמים. התפאר בשירות וביחס ללקוח.

לשמחתי ראיתי את אחרי הקלעים של המוצר, את הליכלוך שהשאירו, את גסות הרוח. אני, להבדיל מהקונה התמים ראיתי משהו על החברה שמביאה את המוצר.

שבע אחיות מעוגלות. הכביש הכי יפה בארץ והכי אתגרי (לטעמי). שבע אחיות על שם שבעת הסיבובים הדומים אחד לשני. וגם בגלל שם שהצמיד לכביש מהנדס סקוטי, (מהצבא הבריטי), שתכנן את המקום וזכר שליד ביתו, בסקוטלנד הרחוקה יש כביש דומה שהכינו שלו שבע אחיות. איך מגיעים: עולים בכביש 1 לכיוון ירושלים, במחלף הראל נוטשים ונוסעים דרומה, ברמזור הראשון פונים לכיוון מוצא עילית ומגיעים לשבע אחיות.

לטעום את הצמחים

בסדרה 'טבע ישראלי', סדרה של מדרכים שימושיים למטייל, יצא לאחרונה מדריך חדש לצמחי בר ותבלין. המדריך מתקפל מנוילן, מוגן מרטיבות וליכלוך ונוח לשאת אותו. איורים יפים של טוביה קורץ מראים את יופיים של הצמחים, בהסבר מתחת לכל צמח מצוין מה מותר ללקט, לאיזה משפחה הוא שייך, התקופות בהן הוא צומח והשימוש המקובל, ההסבר תמציתי ונוח למשתמש. בעבר, כך מסבירים לנו, התקיים האדם בעיקר מליקוט ומציד, במשך חייו למד האדם להשתמש בצמחים לרפואה לשיפור המזון וגם כתוספי בריאות. חלק מהכרות של המטייל היא גם עם הצמחים של הארץ, אם נתקלתם בצמח לא מוכר שולפים את המדריך הידידותי ומוצאים את הצמח, לומדים אם מותר לקטוף, ואם אמנם, מה התועלת שבו. המדריך מחלק את הארץ לחורש, שדות בור, מעזבות, ונופי מים. למשל: המלוח הקיפח הצומח על שפת נחלים, יש לו עלים בשרניים שמוסיפים לסלט, לקציצות לחביתות, מוסיפות טעם. צמחים שמכינים איתם תה. וחלק החשוב החשוב, צמחים מוגנים שאותם אסור ללקט.

צמחי בר למאכל ולתבלין, עורך: נועם קירשנבאום, אוגדן טבע ישראלי. שמצטרף לפרחי הבר, חיות בטבע ועוד.

שוקולד מנזירה. במנזר השתקניות, בבית ג'מאל, תגלו את טעמו הנפלא של השוקולד שמכינות הנזירות, הן כמובן מתנזרות מהמתוק מתוק אבל זה לא פריע להן למכור אותו. תוכלו גם לרכוש דיסק עם מוסיקה ווקאלית שמימית ששרות הנזירות (בדרך כלל הן שתקניות) מרעידה את הלב. איך מגיעים: נוסעים על כביש 38 מצומת שמשון דרומה, אחרי בית שמש פניה מזרחה לבית ג'מאל למנזר הנזירות.