"היחסים המיוחדים" בין ישראל לארצות הברית הפכו לאורך עשרות שנים לאבן הראשה של הביטחון הלאומי הישראלי. השילוב של ערכים משותפים (מדמוקרטיה ושלום ועד התרבות היודו-נוצרית ואתוס "כיבוש הספר"), אינטרסים משותפים (ביטחוניים, כלכליים ומדיניים) ומחויבות לישראל מצד ציבורים חזקים ומשפיעים בארצות הברית, יהודים ולא יהודים, הציבו את המדינה היהודית במעמד מיוחד במדיניות החוץ האמריקאית. אבל העולם השתנה, שתי המדינות השתנו, והברית הזו, כמו כל מערכת מורכבת, זקוקה לעדכון גרסה.

בבסיס השותפות שהתהוותה בשנות ה-70 וה-80, עמדו שלושה אינטרסים אמריקאים ברורים: שמירה על יציבות בתעלת סואץ, שמירה על מחירי הנפט ונתינת משקל-נגד לסובייטים. מאז, האינטרסים הללו נעלמו כמעט לחלוטין. נפילת הגוש הסובייטי בסוף שנות ה-80 סיימה את הצורך האמריקאי בבריתות מול הקומוניזם. מהפכת האנרגיה בארצות הברית, שהפכה אותה ליצואנית נפט, צמצמה דרמטית את התלות האמריקאית במזרח התיכון. אם בעבר נהגנו לחשוב שהאינטרס האמריקאי בנפט הערבי הוא בהבטחת זרימת נפט לאירופה ולאסיה, ממשל טראמפ החדש הוכיח לנו - באמצעות החשיפות מהתכתבות הסיגנל - שלא תנועה חופשית של נפט וסחורות מעניינות אותו, ושלדעתו, אם לאירופה כל כך אכפת מתעלת סואץ, היא מוזמנת לשמור עליה בעצמה.

לאחר פיגועי 11 בספטמבר 2001, נוסף אינטרס חדש. המלחמה בטרור האסלאמי הפכה למוקד שותפות ביטחונית ומודיעינית בין ירושלים לוושינגטון. התקפות הטרור עזרו לישראל למצב את עצמה כחלק מהמערב - מתקדמת, דמוקרטית, שותפה בקרב מול הקיצוניות ולמען השלום. אבל הבסת דאעש ואל-קעידה, לצד הקזת הדם המתמשכת בבוץ העיראקי והאפגני, שכנעו את ארצות הברית שהיא סיימה את ענייניה במזרח התיכון ושמוטב לה, במקום זאת, להשקיע את משאביה במזרח אסיה, ובפרט באתגר הסיני העולה, במקום להמשיך לדשדש במדבר ולהסתכן במלחמה נוספת, הפעם מול איראן, שמבחינתה מי יודע מה ייצא ממנה.

מדוד מוקף גולייתים למעצמה צבאית וטכנולוגית

גם הערכים המשותפים, שצמחו ממחויבות היסטורית לעם היהודי על רקע השואה ולאור המלחמות הגדולות, כבר אינם איתנים כבעבר. ישראל לא נתפסת יותר כדוד מוקף גולייתים, "אוד מוצל מאש" שיש לשמור עליו ולהגן עליו, אלא כגוליית של המזרח התיכון, מעצמה צבאית וטכנולוגית שמחזיקה מיליוני אנשים תחת שלטון צבאי. למרות שהיא דמוקרטיה ליברלית במרחב עוין לדמוקרטיה, בשמאל הפרוגרסיבי לא רואים בישראל דמוקרטיה ובימין הפופוליסטי כבר לא מעוניינים להגן על דמוקרטיה (ע"ע אוקראינה).

גם הציבורים שתומכים בישראל אינם איתנים כפי שהיו בעבר. יהדות אמריקה הליברלית (עדיין רוב מיהודי אמריקה) מתקשה להמשיך לתמוך בישראל מבלי לשאול שאלות או להטיל ספקות. הנוצרים האוונגליסטים, שזהותם הציונית התגבשה על רקע הניצחון במלחמת ששת הימים, נשחקים בכוחם והצעירים שבהם זזים שמאלה בעמדותיהם. הניאו-שמרנים, חסידי המעורבות הצבאית ברחבי העולם, נחשפו בערוותם נוכח הכישלון בעיראק והם מאבדים באופן קבוע מהפופולריות שלהם (לא סתם ניקי היילי הפסידה בענק לטראמפ).

הברית עם ארצות הברית לא תיעלם מחר בבוקר. הקשרים הביטחוניים, הכלכליים והטכנולוגיים בין המדינות עדיין עמוקים. אבל כששלושת עמודי התווך של היחסים המיוחדים - האינטרסים, הערכים והברית בין העמים - רועדים, כל הברית רועדת. אסור לנו להיצמד לקונספציה לפיה אמריקה תמיד תעמוד לצידנו. מערכת יחסים שהתגבשה במהלך המאה הקודמת אינה מותאמת לאתגרי המאה הנוכחית. עדכונה הוא הכרח לאומי.

העדכון שנדרש לא כולל ויתור על אינטרסים ישראליים, אלא להפך. נצרך חידוש חוזה השותפות, שמבין את סדרי העדיפויות המשתנים של הציבור האמריקאי ומגדיר מחדש את הנכסיות הישראלית לארצות הברית. שיתופי פעולה בעולמות האזרחיים כמו אקלים, תעסוקה, חדשנות ובריאות הוא כורח המציאות. גם היפרדות הדרגתית וזהירה מהסיוע הצבאי, והחלפתו בבריתות אסטרטגיות מקיפות (אך לא "ברית הגנה"), כמו שיש לארה"ב עם הודו, תאפשר לישראל להתנתק מהדימוי של קבצנית ולהתבסס כמו מה שהיא - שותפה, שגם יודעת לתת ולא רק לקחת.

במציאות שבה ימנים ושמאלנים בקושי מסוגלים להסכים על יעילות חיסונים או על זהות המנצח בבחירות, בלתי נמנע הצורך לפתח תורה דיפלומטית שמבחינה בין קהלים ליברליים לקהלים שמרנים, מזהה את הנקודות החשובות שלהם ונותנת לכל אחד מהם מענה שמותאם לתפיסת עולמו. הציפייה לפיה צריך "לחזור לימים של פעם, שבהם רפובליקנים ודמוקרטים היו מסכימים על ישראל", היא מנותקת מהמציאות.

היחסים של ישראל עם ארה"ב הם חיוניים לביטחונה ולהצלחתה של ישראל. כמו כל מערכת יחסים, גם יחסים אלו משתנים עם הזמן. הגיע הזמן לעדכן גרסה.

רותם אורג-קליסקי הוא מומחה לפוליטיקה ומדיניות חוץ אמריקאית, מנהל עמותת LIBRAEL