סגן נשיא ארצות הברית ג'יי-די ואנס הגיע היום (שלישי) לביקור חריג במדינת ישראל, על רקע המאמצים האמריקניים לשמר את הפסקת האש עם חמאס. גורמים בבית הלבן אמרו אתמול לניו-יורק טיימס שוואנס יצטרף לסטיב ויטקוף וג'ארד קושנר, שתיווכו את עסקת הפסקת האש והשבת החטופים, במאמץ למנוע את חידוש המלחמה בעזה ולרסן את ראש הממשלה נתניהו. לפי הדיווח, בממשל טראמפ חושדים שנתניהו מתכוון לחדש את הלחימה בעזה בעקבות הפרת הפסקת האש בשיגור טיל הנ"ט על כוחות צה"ל, תקרית שבה נהרגו שני חיילים בתחילת השבוע.
הגעתו של ואנס נראית כסימן נוסף לכך שהוא מקבל תפקיד מעשי בממשל הנוכחי, בין היתר בהתוויה וקידום של מדיניות חוץ. אכן, שנים ספורות בלבד לאחר שנכנס לפוליטיקה, ואנס כבר נסק אל פסגותיה של אמריקה החדשה, עד כדי שהתמודדות שלו על הנשיאות ב-2028 נראית מציאותית בהחלט. וכאן כדאי לברר: מי הוא האיש שהפך מילד עני בעיירה דועכת למועמד המוביל של הדור הבא במפלגה הרפובליקנית?
אמריקני שני
ג'יי-די ואנס נולד למשפחה ענייה באוהיו, ב"רצועת החלודה" – אזור בארה"ב התיכונה שהיה בעבר מרכז לתעשייה ופלדה אך דעך עם המעבר של ייצור מעבר לים. התלאות שחווה בחייו המוקדמים – התמודדות עם אם מכורה לסמים והיעדר דמות אב קבועה, עוני, דיכאון וטראומה – מתוארים בפירוט רב בספר הזיכרונות שפרסם ב-2016, Hillbilly Elegy, שיצא לאור לאחרונה בעברית בשם "אמריקה השנייה".
הכי מעניין
בספרו תיאר ואנס חברה שלא הייתה מוכרת לאליטות התרבותיות והפוליטיות של ארה"ב, חברה שחיה במצב תמידי של ערעור כלכלי וחברתי, עוני, התמכרויות ודיכאון שנבע מתחושה של היעדר אפשרות לצאת ולהצליח. את יציאתו מהמצב הזה זקף ואנס בעיקר לסבתו, שליוותה אותו ושמרה עליו בכל שנות ילדותו ונעוריו, כמו גם לבני משפחה אחרים שסיפקו לו מעין רשת ביטחון. הוא כמעט נשר מהלימודים והידרדר בעצמו לחוסר אונים, אך בסופו של דבר הצליח לסיים בהצלחה את לימודיו בתיכון ולהתגייס לנחתים, שם שירת ככתב במגזין צבאי. עם שחרורו למד ואנס תואר ראשון באוניברסיטה באוהיו ואז המשיך ללימודי משפטים באוניברסיטת ייל היוקרתית – שם פגש את אשתו, אושה, ואת המנטורית שלו איימי צ'ואה, פרופסורית שעודדה אותו לכתוב ספר זיכרונות על חייו כשהוא בן 31 בלבד.
עוד כתבות בנושא
התזמון של ואנס התברר כאידיאלי: הספר יצא לאור ביוני 2016, חודשים ספורים בלבד לפני שדונלד טראמפ הימם את האומה כולה והביס את הילרי קלינטון בבחירות לנשיאות. טראמפ ניצח בבחירות, ועוד קודם לכן בבחירות המקדימות למועמדות המפלגה הרפובליקנית, הרבה בזכות אמריקנים שבדרך כלל לא נהגו לצאת ולהצביע ושסוקרים לא הגיעו אליהם כלל – בין היתר באזורים כמו אלו שעליהם כתב ואנס בהרחבה בספרו. בעקבות ניצחונו של טראמפ צף קישור לריאיון עם ואנס בכתב העת American Conservative שבו דן בהרחבה בתמות של ספרו ובזעם הפוליטי הנפיץ ששרר במקום מגוריו והתחבר למסר הפופוליסטי של טראמפ בבחירות. הריאיון נפוץ בכל מקום, עד כדי שהאתר כולו קרס, וזמן קצר לאחר מכן הספר עצמו זינק לראש רשימות רבי המכר בארה"ב. וכך אדם אנונימי לחלוטין הפך לפתע לא רק לדמות מוכרת, אלא אף לנביאה של פוליטיקה אמריקנית אחרת.
נבחר ציבור
בעקבות ההצלחה המסחררת של הספר, ואנס הפך לשם מוכר בכל רחבי ארה"ב. הוא הופיע בתוכניות אירוח, כתב טורים – בעיקר בעיתונות השמרנית – ונחשב לאינטלקטואל צעיר המנסה להסביר לאליטות את עולמם של האמריקנים האחרים, מעמד העובדים הלבן שהמערכת הכלכלית והתרבותית החדשה והגלובלית הותירה אותו מאחור. זמן קצר לאחר מכן החליט ואנס, שהתגורר בקליפורניה באותן שנים ועבד בתחום ההון-סיכון, לשוב למדינת הולדתו, אוהיו. המעבר ככל הנראה לא נבע מרצונו לשוב לביתו הישן, כי ואנס מיד החל לגשש את דרכו אל כניסה לזירה הציבורית מטעם המפלגה הרפובליקנית.
תחילה הציג את עצמו ואנס כמתון, כמבקש לגשר בין האליטות לעולם שממנו בא, ואף הביע הסתייגות חריפה מטראמפ, שאותו השווה בין היתר להרואין, משום שהפוליטיקה שלו ממכרת אך הרסנית. אך עם השנים השתנתה עמדתו. ואנס החל לדבר על טראמפ לא כאנומליה מסוכנת, אלא כביטוי אותנטי של זעמו של הציבור האמריקני. לא היה זה רגע אחד יוצא דופן של מחאה ציבורית, אלא תנועה פוליטית חדשה, עמוקה ובעלת שורשים עמוקים בדיוק באותם מקומות שעליהם כתב ואנס בספרו. כשהוא התמודד על מושב בסנאט מטעם אוהיו בבחירות האמצע בשנת 2022, ואנס כבר נקט ברטוריקה טראמפיסטית לחלוטין, זכה בתמיכתו של הנשיא לשעבר – וניצח.
נשיא ארה"ב דונלד טראמפ וסגנו ג'יי די ואנס, בטקס השבעתם, ינואר 25' | צילום: AFP
מאז הפך לאחד הקולות המזוהים ביותר עם הימין הפופוליסטי החדש. דמותו המהוקצעת, יחד עם סיפור חייו החריג, הפכו אותו לאידיאלי בעיני רבים כיורשו הפוליטי של טראמפ: שמרן נוקשה, אך אינטלקטואלי; בן למעמד העובד, אך בוגר ייל; מאמין אדוק בערכי המשפחה והקהילה, אך גם מבקר חריף של ההתערבות האמריקנית מעבר לים. פופוליסט מזוקן שמסוגל להחדיר תוכן אידיאולוגי עשיר יותר אל הטראמפיזם האינסטינקטיבי של רבים ממצביעי הרפובליקנים.
השלב הבא כבר היה מובן מאליו כמעט: כאשר טראמפ נבחר למועמד הרפובליקני שוב ב-2024, הייתה זאת הוכחה מוחצת לכך שהרפובליקנים כבר נראים אחרת ודורשים תכונות ואידיאולוגיה שונה ממנהיגיהם. ומי יבטא את השינוי הזה טוב יותר מוואנס? הוא הפך לנציגו של דור שמאמין שפניה של ארה"ב מוכרחות לפנות פנימה, לא החוצה; שתומך בשיקום של התעשייה המקומית, בחיזוק הזהות הלאומית, ובסיום מלחמות שאין להן קץ. כך הוא נבחר כמועמד לסגנו של טראמפ, ונסחף יחד איתו אל הממשל עם הניצחון על קמלה האריס בבחירות בנובמבר האחרון.
טראמפיזם חדש
כמו רבים מהפוליטיקאים שנולדו במהלך עידן טראמפ, גם ואנס אינו נמדד לפי אידיאולוגיה שמרנית טהורה אלא לפי העמדות הפוליטיות המחוברות אל הרגע הפופוליסטי הנוכחי. את המפתח לעולמו הפוליטי הוא ניסח אי-אז בספרו ב-2016: אמריקה חולה – לא רק כלכלית, אלא גם מוסרית וחברתית – ומחלתה נובעת בין היתר מהניתוק בין האליטות המנהלות את המדינה לבין האנשים החיים בה. בעיניו, שיקום האומה האמריקנית מתחיל קודם כול בבית: בשיקום התעשייה, בהחזרת תחושת השייכות לעובדים, ובבנייה מחודשת של מוסדות הקהילה, המשפחה והדת. הוא מדבר על "תחושת אחריות" כתרופה למצב הרוח הלאומי: אחריות של מעסיקים לעובדיהם, של הורים לילדיהם, ושל ממשלה לאזרחיה – מונחים שהפכו נדירים בשיח הפוליטי האמריקני של ימינו.
בכלכלה מזוהה ואנס עם מה שניתן להגדיר כפופוליזם כלכלי ימני. הוא רואה בקפיטליזם הגלובלי, ובעיקר בחברות הענק שעל החוף המערבי של ארה"ב, מקור לשחיקה של מעמד הביניים ולתלות מסוכנת בסין. בניגוד לרפובליקנים הקלאסיים, הוא תומך בהתערבות ממשלתית מסוימת כדי להחזיר את הייצור לאדמת ארה"ב, גם במחיר פגיעה בחופש השוק. במובן הזה, ואנס הוא מקרה בוחן של הימין החדש: שמרן תרבותית, אך מוכן לסטות מהאורתודוקסיה הכלכלית של רייגן ובוש כדי להבטיח ביטחון כלכלי לעובדים האמריקנים "הנשכחים", כביכול.
עוד כתבות בנושא
בענייני חברה ותרבות ואנס דבק בשמרנות הקלאסית: הוא מדבר בגלוי על חשיבות המשפחה המסורתית כעמוד תווך של יציבות חברתית, מתנגד לאידיאולוגיה מגדרית ויתר התרבות הפרוגרסיבית, ומבקר את מה שהוא רואה כדה-לגיטימציה של זהות גברית ופטריוטית בתרבות האמריקנית. עמדותיו שמרניות בבירור גם בנושאים אחרים: הוא מתנגד להפלות, תומך בחופש דת רחב, ורואה בזהות הלאומית האמריקנית תוצר של מסורת יהודית-נוצרית שיש לשמרה.
בתחום מדיניות החוץ, רבים נוטים לתייג את ואנס כבדלן, אך מדובר בהגדרה פשטנית מדי. הוא בוודאי משתייך לזרם הרפובליקני החדש, הסבור שעוצמה אמיתית נובעת מהתמקדות בבית פנימה ומהימנעות מ"התערבות הרפתקנית" מעבר לים. הוא מטיל ספק בצורך לשפוך מיליארדים באוקראינה, אך בו-בזמן מדגיש שעמדתו נובעת מריאליזם, ולא מסנטימנט אנטי-מערבי. ואנס רואה באיראן אויב מובהק, תומך בהמשך הברית הביטחונית האמריקנית עם ישראל, ומאמין שעל ארצות הברית לפעול במזרח התיכון רק כאשר האינטרס שלה ברור וחד-משמעי. מבחינתו תפקידו של הנשיא איננו לייצא דמוקרטיה מעבר לים, אלא להגן על ביטחונם של אזרחיו.
במובן הזה, ואנס מגלם את הניסיון לעצב מדיניות חוץ ריבונית ומחושבת, לא בדלנית במובן הקלאסי, אלא כזאת שמבקשת להחזיר את ארה"ב לתפקידה כמעצמה זהירה ומודעת לעצמה. הוא תומך בשמירה על עליונות צבאית ובהרתעה גלובלית, אך סבור שארה"ב של המאה ה-21 אינה צריכה להישען על צבאות במזרח התיכון אלא על חוזקה של כלכלה מקומית, של מוסדות חזקים ושל אמון לאומי.
עם זאת, סביבתו של ואנס ובריתותיו הפוליטיות מעלים שאלות מטרידות על גבולות הימניות החדשה שאותה הוא מייצג. כך למשל הוא נמנה עם מקורביו של טאקר קרלסון, מגיש הטלוויזיה הבכיר לשעבר שפוטר מרשת פוקס ניוז, הקים תוכנית עצמאית פופולרית משלו והפך מאז לדמות מרכזית בשיח האנטישמי והימני הקיצוני בארצות הברית. ואנס לא רק התראיין לתוכניתו של קרלסון בעבר, אלא גם ממשיך לתחזק קשרי חברות איתו ואפילו הזמין אותו לאחרונה כאורח כאשר הנחה את תוכניתו של צ'רלי קירק לאחר שזה נרצח. קשרים דומים קיימים גם בינו לבין פעילים ואנשי תקשורת קיצוניים אחרים, שבשיח הציבורי של ימינו מייצגים את הגבול המטושטש שבין פטריוטיות ובין לאומנות רעילה.
המתח האידיאולוגי הזה ניכר גם ביחסו למלחמה באוקראינה. אף שוואנס מציג את עמדתו כריאליסטית, המבקשת למנוע הסתבכות אמריקנית חסרת תכלית, יישומה בפועל גולש לעיתים למחוזות של עוינות ושל חוסר איפוק דיפלומטי המרמזים על כך שייתכן שהוא בכל זאת מחזיק בעמדות בדלניות קיצוניות יותר. כך למשל במהלך ביקור של נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי בחדר הסגלגל מוקדם יותר השנה, התפרץ עליו ואנס ובכך סייע לפוצץ את הפגישה המשולשת עם טראמפ. בין אירועים כמו זה לקשריו של ואנס עם גורמים קיצוניים בימין מעלים את השאלה במה בדיוק הוא מאמין, וכיצד תיראה המפלגה אם וכאשר יקבל את מושכותיה לאחר שטראמפ יפרוש מהחיים הפוליטיים ב-2028.
הבטחה ואזהרה
אם כן ניתן לטעון שביקורו של ואנס בישראל הוא לא רק מילוי תפקיד טכני של בכיר בממשל, אלא היכרות בין המדינה היהודית ובין מי שעשוי להנהיג את הדור הבא של הימין האמריקני, המגלם את המעבר ממדיניות של התערבות בין-לאומית אל מדיניות של זהירות, שיקום עצמי וריכוז בענייני פנים.
מבחינת ירושלים, דמותו של ואנס טומנת בחובה הבטחה ואזהרה כאחת. הוא נראה כתומך נלהב בברית עם המדינה היהודית, אך גם מציג את עצמו כריאליסט קשוח שאינו רואה בנאמנות בין-לאומית ערך כשלעצמו. אם הוא אכן יהיה היורש הפוליטי של טראמפ, הוא עשוי להגדיר מחדש עוד יותר מקודמו את יחסיה של אמריקה עם העולם, ואת יחסו של העולם אליה.
עוד כתבות בנושא
