כנראה אין צורך להציג בפניכם את ניקי היילי, מושלת דרום־קרוליינה ושגרירת ארה"ב באו"ם לשעבר, האדם האחרון שנותר במרוץ לראשות המפלגה הרפובליקנית לפני הבחירות הקודמות לנשיאות, ובעיקר אוהדת ישראל מושבעת. באחד העימותים הפומביים בבחירות המקדימות של הרפובליקנים היא חרצה: "ישראל לא צריכה את אמריקה, אמריקה צריכה את ישראל". בביקור בעוטף עזה בשנה שעברה פנתה היילי לישראלים ואמרה להם: "אל תקשיבו לרעשי הרקע בתקשורת. אמריקה איתכם, האמריקנים איתכם. אנחנו קשורים זה לזה".

ובכן, יש אמריקני אחד לפחות שיכול להתווכח עם האמירה הזו ולומר: "אני לא מסכים איתך בכלל, אמא". קוראים לו נלין היילי. הוא בן 24, ובשבועות האחרונים שמו עולה לקדמת הבמה הציבורית־תקשורתית בארה"ב כסמל לדור החדש של הימין השמרני האמריקני.

בתור בן למשפחה ממוצא הודי, עיקר תשומת הלב מופנית לקריאה החד־משמעית שלו להפסיק את מתן ויזות העבודה למהגרים, שרובן המכריע מגיע לאנשי טכנולוגיה הודים שמעוניינים לעבוד בארה"ב וברוב המקרים גם להישאר בה. אבל אותנו מעניינת יותר ההתייחסות שלו לישראל.

הוא לא שונא אותנו, גם לא מתעב, אבל המסר שלו רחוק מאוד מזה של אמו: ישראל מבחינתו היא פשוט עוד מדינה, שאם היא רוצה להיות ביחסים טובים עם אמריקה עליה להפסיק להתערב בפוליטיקה שלה. אפשר להתווכח מהיום עד מחר עם האמירה הזאת, ולטעון שהיא מנותקת מהמציאות בימים שמדיניות ישראל ברצועת עזה מוכתבת מבסיס אמריקני בקריית־גת, אבל זו תהיה טעות. כי היילי הצעיר ואמו הם דוגמה מייצגת למה שמתרחש במהירות מסחררת בימין האמריקני, שטומן בחובו סכנה גדולה מאוד למדינת ישראל.

אך טבעי שבשנים האחרונות עסקנו רבות בסכנה שמביא האגף השמאלי הקיצוני במפלגה הדמוקרטית. בחירתו של זוהרן ממדאני לראשות עיריית ניו־יורק חידדה שוב את הבעיה, שלא עומדת להיעלם וכנראה להפך. אבל בד בבד מתפתחת סכנה דומה מאוד מימין במפלגה הרפובליקנית. העובדה שכל הימין האמריקני מצטופף תחת כנפיה של מפלגה אחת גדולה אפשרה במשך עשרות שנים להגדיר אותה כאוהדת ישראל. מה שמכונה "האוהל הגדול" הדמוקרטי תמיד היה מורכב ומפוצל יותר, וגיבש קבוצות אוכלוסייה שונות ולעיתים קרובות מתנגשות. אצל הרפובליקנים היה בסיס מצביעים נוצרי־לבן־שמרני שהשמיע קול אוהד בעקביות כלפי מדינת ישראל. צריך לומר את האמת ולהתריע – בתוך חודשים ספורים המצב הזה השתנה באופן מהיר מאוד, כמעט אלים, והוא מסוכן מאוד.

בסקאלה הימנית בארה"ב נמצאות עדיין בקצה האחד דמויות אוהדות ישראל ושמרניות קלאסיות כמו סגן הנשיא לשעבר מייק פנס וכאמור ניקי היילי. יש עוד רבים כמוהם, והם מגובים בעשרות מיליוני מצביעים אוונגליסטים, שלא סטו במילימטר מתמיכתם במדינת היהודים כחלק מזהותם האישית והדתית. במרחק מה מהם נמצא דונלד טראמפ - לא דתי, לא ממש שמרן, אבל בהחלט אוהד ישראל שאוחז בדעות הישנות והטובות שמבחינות בין טוב ורע.

אחריו נמצאת תנועת MAGA, שטראמפ הביא לעולם אבל מאז קצת התרחקה ממנו, המיוצגת היטב בידי סגן הנשיא ג'יי־די ואנס. כאן כבר אפשר לשמוע יותר דיבורי בדלנות ושמירה על האינטרסים האמריקניים, אך גם הם לעיתים נותנים כבוד ויחס מיוחד לישראל בתור המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון וכמוצב קדמי חשוב – כל עוד הוא משרת את האינטרס האמריקני.

פה העניינים מתחילים להסתבך. נלין היילי מייצג את הקבוצה הבאה, ההולכת וגדלה, של אנשים שמבחינתם ישראל היא סתם עוד מדינה. הם לא אנטישמיים, לא אנטי־ישראליים, אלא אמביוולנטיים וחסרי רגשות מיוחדים למישהו מלבד ארצות הברית של אמריקה.

הקבוצה האחרונה כבר שייכת לימין הקיצוני, האנטישמי והאנטי־ציוני - ולמעשה גם אנטי־אמריקני במובן המסורתי של המושג - שלוקח את כל הסיפור של America First לכיוונים של America only. מייצגי הזרם הזה הם משפיעני הרשת והתקשורת טאקר קרלסון וקנדיס אוונס, ואפילו יותר קיצוני מהם, שמימינו נמצאים רק תאי גזים – משפיען הרשת הניאו־נאצי ניק פואנטס.

תמיד היו גוונים במפלגה הרפובליקנית, אלא שמה שקורה בשבועות האחרונים הוא סחרור פנימי. קרלסון מראיין את פואנטס ונותן לו כבוד; ראש קרן הריטג', מוכן המחקר השמרני החשוב ביותר השייך לכאורה לאגפים המתונים ביותר במפלגה הרפובליקנית, מפרסם סרטון תמיכה בטאקר קרלסון ומשתמש במשרוקית כלבים אנטישמית כשהוא מוציא מפיו את המילה "גלובליסטים".

בטור עגום וקודר שמפרסם הוגה נוצרי בכיר, רוד דרהר, הוא טוען כי 30־40 אחוזים מבני דור ה־Z שעובדים מטעם הרפובליקנים בוושינגטון הם אוהדים של פואנטס, גם אם לא מסכימים בהכרח עם כל דבריו. הוסיפו לכל זה את דמותו של נלין היילי, שמייצג רבים מבני הדור הצעיר של השמרנים, ותתייחסו גם לירידה העקבית בתמיכה בישראל בקרב צעירים ימנים, כולל אוונגליסטים. רק אז אולי תתחילו להבין את גודל הבעיה וגודל האיום.

החדשות הטובות הן שיש מה לעשות. רוב הצעירים השמרנים אינם שונאי ישראל, ובוודאי אינם אנטישמים. פואנטס וקרלסון עדיין נחשבים לקצוות, ובימין האמריקני יש אהדה בסיסית לישראל שנשענת על עיקרי אמונה שדווקא הולכים ומתחזקים בתקופה האחרונה. זה מורכב ולא פשוט, ודווקא לכן טובי המוחות בישראל ובקרב אוהדיה בארה"ב חייבים לטכס עצה ולראות מה עושים - ומהר.

לא הכול קשור אלינו, אבל חלק בהחלט כן - ואם נפסיק לכלות את זמננו בהתכתשויות פנימיות אינסופיות ונרים רגע את המבט אל מה שקורה סביבנו, יכול להיות שעוד נצליח להציל את המצב.