ביום שישי האחרון צוין יום השנה ה-25 לאירועי 11 בספטמבר – מתקפת הטרור הקשה ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית. במקביל, אנו נמצאים במרחק שבועות ספורים בלבד מיום השנה השלישי למתקפת הטרור הקשה ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל.
עוד כתבות בנושא
טבח 7 באוקטובר מושווה לעיתים קרובות לאירועי 11 בספטמבר, במטרה לעורר את האמפתיה הנדרשת מצד העולם המערבי. למרבה הצער, השוואה זו אכן במקומה: 11 בספטמבר שינה לחלוטין את מסלולה של ארצות הברית, בדיוק כפי ש-7 באוקטובר שינה לצמיתות את מסלולה של ישראל.
שני האירועים היו מעשי טרור סוריאליסטיים, שביצועם נחשב קודם לכן לבלתי-אפשרי. בעוד שה-11 בספטמבר חשף את הטרור האסלאמי בפני אמריקנים תמימים – שראו בו עד אז איום רחוק – הוא שימש גם תזכורת הן לארצות הברית והן לישראל (שהכירה היטב את האיום עוד קודם לכן) לכך שמי שמתעב את ערכיו של האחר, יעשה הכל כדי להשמידם.
הכי מעניין
הסטנדרט הכפול
הבעיה היא שההשוואה בין 7 באוקטובר ל-11 בספטמבר נראית הכרחית כדי לעורר ולו שמץ של אמפתיה או כבוד מצד העולם. למרבה הצער, עבור מספר מדאיג של אנשים ברחבי תבל, 7 באוקטובר אינו נושא המעורר דאגה כשלעצמו.
אף שאמרנו זאת פעמים רבות, הבה נחזור על כך: האם אנו מסוגלים בכלל לדמיין מצב שבו העולם מתייחס לארצות הברית לאחר 11 בספטמבר כפי שהתייחסו לישראל לאחר 7 באוקטובר?
עוד כתבות בנושא
מה היה קורה אילו התקשורת העולמית הייתה רומזת שהקורבנות האמריקנים אולי "הביאו זאת על עצמם", וארגונים לא-ממשלתיים היו תוהים מדוע ארצות הברית אינה מגלה איפוק או מידתיות מספקים בתגובתה?
מה היה קורה אילו ארגונים המזדהים עם אל-קאעידה היו קמים באוניברסיטאות יוקרתיות וקוראות לחרם, למשיכת השקעות ולסנקציות נגד ארה"ב, מצדיקות בגלוי את 11 בספטמבר או אף משכתבות לחלוטין את נרטיב האירוע? מה היה קורה אילו מדינות אחרות היו סבורות שהן יכולות להכתיב את תנאי התגובה האמריקנית, או מגדירות אותה בגלוי כרצח עם? מה היה קורה אילו בעלות ברית היו ממשיכות לפגוע ביכולת ההגנה האמריקנית לטובת רווח פוליטי פנימי?
באופן בלתי-נתפס, זהו בדיוק המצב שיצרה החברה שלנו.
הפגנה אנטי-ישראלית באוניברסיטת הרווארד בארה"ב | צילום: AFP
העולם המערבי של ימינו נוקט גישה ארסית כלפי ישראל והמזרח התיכון כולו – גישה המאופיינת בסטנדרטים כפולים ובהיעדר אמפתיה. בעוד שהמערב מרבה להשתמש באירועי 11 בספטמבר כתזכורת רצינית ללקחים שנלמדו, הולך ומתברר כי הם מהווים גם תזכורת מצמררת ללקחים שטרם הופנמו.
ציון 25 השנים לאירועי 11 בספטמבר השנה הדגיש במיוחד עד כמה התרחקנו מאותו יום, ועד כמה בקלות נשכחו חומרתו וחשיבותו. הדבר נוגע לא רק לפיגוע עצמו, אלא גם לאידיאולוגיה שעמדה בבסיסו. ככל שהמפגש הישיר הזה עם הטרור מתרחק מחייהם האישיים של אנשים, אנו עדים לעלייה בנוכחות הטרור בזירה הבינלאומית – והתגובה לכך היא לעיתים קרובות אדישות, אהדה, ולעיתים אף האדרה.
עוד כתבות בנושא
אנו יודעים מי חגגו את הטרגדיה הנוראה שפקדה את אמריקה לפני חצי יובל; למרבה הזוועה והאירוניה, אלו בדיוק האנשים שצעירים אמריקנים מהללים כיום.
ההבטחה הבסיסית "לעולם אסור לשכוח" הופרה בדרכים רבות. נשכחה העובדה שארגון אל-קאעידה – בדומה ל"לוחמי החופש" הפלסטינים ה"הרואיים" בעיני הצעירים של ימינו – הציג את עצמו כקורבן של המערב. נשכחה העובדה שאירועי 11 בספטמבר היו גם תוצאה של "גלובליזציה של האינתיפאדה". ו"פעילים" שכחו לחלוטין כי החופש שלהם להפגין ברחובות כמי שמבקשים לחקות ג'יהאדיסטים, מתאפשר אך ורק בזכות אותן חירויות מערביות – שאותן גיבוריהם עטויי-סרטי-המצח היו רוצחים אותם בגללן.
היסטוריה חסרת תקדים
הברבריות של 7 באוקטובר הייתה בלתי-נתפסת, וההכחשה והבורות שבאו בעקבותיה הן מעליבות. עם זאת, ייתכן שההיבט המקומם ביותר בתגובת העולם הוא ההיפוך המוסרי, שבו הסדיזם של התוקפן מושלך באופן סדיסטי על קורבנותיו.
מעולם בהיסטוריה לא נרשמה תופעה כה נרחבת של סיווג מעשי טרור כ"מאבק לחופש", ומנגד – סיווג הגנתה של דמוקרטיה כמעשה פלילי. שום מדינה דמוקרטית או קהילה עולמית אחרת לא נתקלה בזלזול כה רב ובהכפשה כה מופרעת לנוכח טרגדיה כה ברורה – וזאת מצד מדינות עמיתות שחוו הרס דומה מידי אותם מבצעים. הרף לחמלה אנושית בסיסית הוצב נמוך להחריד, ובכל זאת, רבים מדי לא רק נכשלו בעמידה בו, אלא אף התעקשו להנמיך אותו עוד יותר.
עוד כתבות בנושא
כפי שאומרים, "Freedom is not Free" - החופש אינו בחינם; יש להגן עליו. ומעל לכל, אסור בשום אופן לאפשר לו לשמש כלי לחיזוקו של מי שמתעב אותו. לאורך אלפי שנות היסטוריה, העם היהודי התגבר שוב ושוב על שנאה מסוג זה. עם זאת, הוא לא צריך לעשות זאת תוך כדי השפלה ודמוניזציה. על כל החברות הדמוקרטיות האחרות לא רק לזכור את הלקחים היסודיים מהטרגדיות שלהן עצמן, אלא גם להעניק את אותו יחס של כבוד והבנה שניתן להן.
דבר זה חשוב לא רק לעתידה של ישראל, אלא גם לעתידן שלהן. העולם אינו יכול עוד להרשות לעצמו את השילוב המסוכן הזה של זיכרון קצר-טווח והתכחשות ארוכת-טווח למציאות.
עוד כתבות בנושא
