מי שמבקש להבין מה מתרחש כיום בארצות הברית – ובעיקר בערים הגדולות ובאוניברסיטאות – צריך להביט לא רק בפוליטיקה ובתקשורת, אלא בסמלים. בנראות. במרחב הציבורי. שם מתחילים תהליכים עמוקים הרבה לפני שהם מתגבשים למדיניות רשמית. השבוע הפך טיימס סקוור למסגד ענק, מגדלי מנהטן הוארו בירוק, והאירוניה זועקת לשמים: מגדלי הסחר העולמי, שנבנו על חורבות מגדלי התאומים, נצבעו גם הם בירוק. כך זה קרה באירופה, וכך זה קורה כעת באמריקה.

השלב הראשון תמיד נראה תמים: כניסה דרך האקדמיה. מחקר, שיח רב תרבותי, דיאלוג בין דתי, סטודנטים צעירים עם כוונות טובות ונאיביות מסוכנת. האוניברסיטאות הופכות לשער כניסה אידיאלי – בשם פתיחות, סובלנות וזכויות אדם. אליהן מצטרפים מוסדות צדקה ורווחה, שמטרתם האמיתית היא הפצת האסלאם, ובהמשך מגיע גם המאבק על הנראות במרחב הציבורי: סמלים, לבוש, טקסים ואירועים.

השלב הבא הוא השתלטות על מוקדי כוח עירוניים: מועצות, רשויות מוניציפליות ומוסדות תרבות. הצבעה קבוצתית עושה את שלה, ומשם הדרך לפוליטיקה הארצית קצרה.

ההשתלטות על הסמלים במרחב הציבורי איננה שולית. היא זו שמעצבת בהדרגה את הנרטיב הכללי של הציבור, את מה שנתפס כלגיטימי, טבעי ומובן מאליו.

ניו יורק היא דוגמה חיה. מה שבעבר היה סמל לתרבות מערבית חופשית הפך לזירת הפגנת כוח. לא מדובר באירוע דתי נקודתי, אלא במסר ברור: אנחנו כאן – ואנחנו קובעים את כללי המרחב.

באירופה כבר נראות התוצאות: מסגדים בכל פינה, סמלים אסלאמיים בלב הערים, ונתונים מדאיגים על תמיכה גוברת בחוקי השריעה בקרב צעירים מוסלמים. בצרפת, למעלה ממחצית מהנשים המוסלמיות עוטות חיג'אב, וכמעט 60% מהצעירים מביעים תמיכה ביישום חוקי שריעה.

יש גם סכנה בשיתוף הפעולה של נוצרים ויהודים ליברלים מתוך רצון כן ל"דיאלוג רב-תרבותי". עבורם זהו ביטוי לפתיחות רעיונית ולחתירה לשלום בין דתות. עבור האסלאם הפוליטי, זוהי השתלטות על עוד מרחב. מפגש רב דתי בכנסייה נתפס בעיני אסלאמיסטים לא כדיאלוג, אלא כחדירה והשתלטות; לא כגישור, אלא כביסוס כוח.

הכל נעשה בשיטתיות. האחים המוסלמים, זרמים סלפיים ואחרים פועלים זה שנים עם אסטרטגיה ברורה: חדירה דרך זוויות רכות – סטודנטיות נאיביות, פעילות חברתית, צדקה וחינוך. חוויה נעימה, קהילה חמה, אוכל טוב ושיח רך. מי שמתנגד מוקע כאיסלאמופוב. מי שמתעורר מאוחר מדי מגלה שכל השערים נסגרו בפניו.

הפחד הגדול ביותר הוא הפחד לומר את האמת. אנשים חוששים להיתפס כאיסלאמופובים. חוקרים ומחקרים במימון ארגונים מוסלמיים דואגים לטפח נרטיב של איום על החופש הדתי של האסלאם, ובכך משתיקים ביקורת לגיטימית.

אך אולי הגיע הזמן לומר ביושר: כן, יש כאן פחד. איסלאמופוביה איננה נוצרת בחלל ריק. זהו פחד מדת פוליטית המבקשת להשתלט, לכפות כללים, ולהפוך יהודים ונוצרים לבני חסות, ד'ימים, תחת חוקי שריעה.

המאבק הוא נגד האידיאולוגיה שבאה להקים את האימפריה המוסלמית החדשה. ומי שאינו מעז לומר זאת בקול רם, מוותר מראש על חירותו.

מי שחושב שזה תרחיש קיצוני, שיסתכל על אירופה. זה מתחיל באקדמיה, נמשך למרחב הציבורי, והדרך להשלטת חוקי השריעה מתקצרת. באירופה כבר מדברים בצורה גלויה על ה-7 באוקטובר שלהם שעלול להיות קרוב מכפי שנדמה.

ארה"ב, הגיע הזמן להתעורר.