עד המלחמה אנשים היו נוהגים לומר שתשעה באב כבר לא רלוונטי: אנחנו בתקופה של גאולה, לא בעידן של חורבן. הייתי עונה להם חצי תשובה: אם משפחה איבדה חלילה ילד, היא לא שוכחת אותו כאשר נולד תינוק חדש. לפני שנתיים ועשרה חודשים למדתי את החצי השני של התשובה: החורבן תמיד רלוונטי, כי הוא תמיד ממתין מעבר לפינה. מפלצות הן אמיתיות, וכמוהן גם חורבנות.

איך נראה חורבן? אנחנו לא צריכים לצפות בסרט "אגדת חורבן" כדי להשיב על השאלה הזו. מספיק להפעיל קצת את הדמיון: מה היה קורה לו סינוואר היה ממתין כמה חודשים; או: לו נסראללה וחמינאי היו זורמים איתו; או: לולא הכריז ניצב אמיר כהן "פרש פלשת" ב־6:41. בקושי רב ובמחיר נורא הדפה מדינת ישראל את האויב הכי חלש שלה. לו ביום הבלהות היו מצטרפות למפלצת הזוטרה גם המפלצות הבכירות הרי שחלילה גורל כל ישראל היה כגורל בארי.

כמה חודשים לפני הטבח השתתפתי במפגש של רבנים עם מנהיגי מחאת ההייטקיסטים. אחת מהן הכריזה אז בנחרצות: "אין היום שום איום ביטחוני על מדינת ישראל. הכול המצאות של נתניהו". אני לא תולה בה את האשמה הבלעדית להערכה המופרכת הזו. גם אנחנו, שחלקנו עליה שם, עשינו זאת בשפה רפה. מלבד הרב מדן, איש מאיתנו לא הבין את עוצמת האיום. פחדנו מאיזו עקיצת עקרב מפתיעה; שכחנו שאנחנו חיים במאורת דרקון. לא סתם הזהירה אותנו התורה שהארץ הזו עלולה להקיא אותנו בכל רגע. אין ביטחון בארץ ישראל; וההכרה הזו חייבת לשנות את חוויית "בין המצרים" שלנו.

בעשורים האחרונים אימצנו דגל אחד לתשעה באב: המאבק בשנאת חינם. זה לא דגל רע, כי שנאת חינם היא באמת אסון. אבל מנקודת המבט החדשה שלנו כניצולי טבח חשוב לדייק בנוגע לקשר בין שנאת חינם לחורבן: אין מדובר בעונש שמימי פלאי, אלא בריאליה פשוטה.

בימי בית שני ניצלו האויבים את פילוגנו, וכך עשה גם חמאס בשמיני עצרת תשפ"ד. הפעם ניצלנו, בין השאר משום שאנחנו לא כל כך מפולגים כמו שנדמה לנו. היינו מספיק מאוחדים כדי שאלחנן קלמנזון הי"ד יעזוב בעיצומו של החג את עתניאל, ייסע לחזית הדרום ויציל מאה קיבוצניקים במחיר חייו. ואף על פי כן, אפשר להניח שעם פחות שנאת חינם לא היינו נאלצים לשלם מחיר נורא כל כך. על הדרך, כדאי להזכיר שלא רק לשנאת חינם יש מחיר, אלא גם לשנאת חצי־חינם. גם האנשים שהרוויחו ביושר את כעסנו אינם רשעים. נכון, גם ביבי אשם – אבל הוא לא השטן, אלא מנהיג שקיבל כמה החלטות איומות וכמה החלטות גאוניות; נכון, יצחק עמית גורם נזק עצום – אבל הוא אוהב ישראל ולא עוכרהּ.

אגב נתניהו, אביו פרופ' בנציון כתב פעם שהרמב"ם היה ההוגה היחיד בימי הביניים – בין היהודים והגויים גם יחד – שנלחם בתוקף נגד האסטרולוגיה. בין השאר הסביר הרמב"ם באיגרותיו שההתמכרות לאסטרולוגיה הביאה להזנחת הצבא והחשיבה האסטרטגית, והיא שהביאה לחורבן הבית: "וזו היא שאיבדה מלכותנו והחריבה היכלנו... שמצאו ספרים רבים באלו הדברים של דבר החוזים בכוכבים... ודימו שהן חוכמות מפוארות, ושיש בהן תועלת גדולה, ולא נתעסקו לא בלמידת מלחמה ולא בכיבוש ארצות, אלא דימו שאותן הדברים יועילו להם".

הטיעון המרכזי של הרמב"ם בפסקה הזו רלוונטי גם לאלו שאינם מתעניינים בקשקושי האסטרולוגים. מאז הטבח אני חושב על החורבן במילותיו של אלתרמן: "וּבְמַגַּע הַיִּרְאָה יוּחָשׁ, / וּבְהִבְהוּב הַגַּפְרוּר יוּאָר, / וְלֶכְתּוֹ כַּהֲלֹךְ הַקַּשׁ / וְקוֹלוֹ כִּקְרִיעַת הַנְּיָר". החורבן תמיד מציץ בחלון, ותמיד צריך לחשוב איך למנוע אותו.

הרמב"ם אמר: במקום לחשוב ללא הרף על צבא שיעמוד כנגד האויבים, היהודים של ימי בית שני התעסקו בשטויות. ומה נאמר עלינו היום? את השאלות החשובות אנחנו כמעט לא שואלים: למה צה"ל לא כבש את כל עזה ולא החיל עליה ממשל צבאי? איזו חלופה יכולה להיות לפתרון הזה? איך אפשר לקיים צבא גדול בלי לשחוק עד דק את המילואימניקים הקורסים? מה אסטרטגיית ההישרדות שלנו? ולמה, למען השם, אנחנו עדיין כועסים כל כך זה על זה? לשאלה מה הלקח שעלינו ללמוד מהחורבן יש השנה תשובה פשוטה: להפסיק לעסוק בשטויות.

motzash.navon@gmail.com