אין זה סוד שהקונספציה הישראלית שקדמה ל-7 באוקטובר, הייתה אחד הגורמים שאפשרו לטבח לקרות. לעומת זאת, הרבה פחות נכתב על קונספציה דומה המתרחשת בתוך יהדות אמריקה. בשני המקרים, אבחון והבנה שגויים של המציאות הובילו לכשלים עצומים בשיקול דעת ובתכנון קדימה.
עוד כתבות בנושא
במשך עשרות שנים, יהודי ארה"ב פעלו תחת קונספציה פגומה משלהם בנוגע למעמדם בחברה האמריקנית - הנחות שנחשפו כשגויות מיסודן על ידי גל אנטישמיות עז מאז 7 באוקטובר.
בעוד שהקונספציה הישראלית הובילה למלחמת הישרדות פיזית שהמדינה התמודדה איתו בכוח צבאי, המשבר שעומד בפני יהדות אמריקה הוא בעל אופי שונה ופחות מוחשי. ישראל הצליחה במידה רבה להפוך את הקערה מאיום קיומי לדומיננטיות אזורית באמצעות כוח. אולם עבור יהודי אמריקה, הדילמה היא סוציו-פוליטית ולא צבאית.
הכי מעניין
מכיוון שהסוגיות שזורות במרקם חיי התרבות האמריקניים, הפתרונות אינם פשוטים באותה מידה, מה שמוביל אנשים לטעון כי ייתכן שההתעוררות האידיאולוגית הנדרשת של יהודי התפוצות היא אתגר גדול יותר מאשר ההתאוששות הטקטית של מדינת ישראל.
לא לעולם חוסן
בלב משבר התפוצות הנוכחי טמון ניפוץ של הבנה ארוכת שנים: האמונה שיהדות ארה"ב השיגה מעמד קבע של "חלק מהותי" מהחברה האמריקנית, שהפך אותה לחסינה מפני מחזורים היסטוריים של אנטישמיות. במשך עשרות שנים, רבים בקהילה האמריקנית פעלו מתוך אמונה שתרומותיהם האזרחיות והפוליטיות לחברה יתקבלו דרך עדשה אוניברסליסטית כפעולות של "אמריקנים רגילים", ולא דרך עדשה יהודית ספציפית.
חישוב אסטרטגי מוטעה זה הוביל לשלושה שינויי מדיניות קטסטרופליים בתוך המיינסטרים היהודי, שכעת התכנסו ויצרו עוינות הן מצד המיינסטרים של השמאל והן מצד הימין הקיצוני.
עוד כתבות בנושא
ראשית, מוסדות יהודיים רבים בילו את העשורים האחרונים בהישענות רבה על אידיאולוגיות ה"ווק", שסידרו מחדש את החברה להיררכיה נוקשה של מדכאים ומדוכאים. התקרבות למערכת שמעריכה אנשים על סמך זהות קבוצתית ולא על סמך אופי, הזינה טינה פופוליסטית בימין הקיצוני, תוך מתן כלים לשמאל לקטלג יהודים כ"מדכאים לבנים".
שנית, אולי קריטית יותר, היא ההחלטה לאפשר - ולפעמים אף להוביל - את השתלטותם של אנטי-ציונים רדיקלים ואנטישמים אמיתיים על מרחבים ליברליים. תחת מסווה של הצטלבות, פעילים יהודים דחפו לעתים קרובות להכללת קולות שהיו עוינים בגלוי להגדרה עצמית יהודית, ופועלים תחת ההנחה הנאיבית שמטרות צדק חברתי אחרות פשוט דחופות יותר.
ישנן ראיות רבות לכך שמוסדות אלה התייחסו לאנטישמיות כדאגה משנית, שריד מהעבר שניתן לנהל באמצעות דיאלוג מספק. במקום זאת, הם סבסדו למעשה את התשתית המשמשת כיום לפעילות אנטישמית נגד סטודנטים ועסקים יהודיים. הם גם מילאו תפקיד אינטגרלי בתמיכה בהגירת אנשים ממדינות מוסלמיות לארה"ב, שרבים מהם אנטישמים מלידה.
סטודנטים יהודים באוניברסיטה בוושינגטון די. סי. בארה"ב. למצולמים אין קשר לכתבה. | צילום: SAUL LOEB / AFP
שלישית, בעודו עסוק ב"תיקון העולם", הממסד היהודי נכשל בחובתו הבסיסית ביותר: חינוך ילדיו. בכך שהעניק עדיפות לערכים אוניברסליים על פני ייחודיות יהודית, גדל דור ללא החינוך ההיסטורי או הגאווה הבסיסית הדרושה כדי להגן על עצמם.
אמריקה עדה כעת לתוצאה: יהודים צעירים חסרי חוסן אינטלקטואלי כדי להתמודד עם תעמולה אנטי-ישראלית בקמפוס, ברשתות החברתיות ומחוצה לה. ללא תחושת אחדות חזקה ושייכות לעם ישראל, רבים נסוגים בפחד - או גרוע מכך, מצטרפים לשורות האנטישמים המתנגדים לעצם קהילתם.
עוד על יחסי ארה"ב-ישראל
הרקמה המקשרת בין שלושת הכישלונות הללו הייתה ההנחה היהירה של חסינות. האמונה הייתה שהחוויה היהודית-אמריקנית שונה באופן מהותי - שאנחנו משולבים מדי ומצליחים מדי מכדי להיות השעיר לעזאזל.
טעויות כאלה נחשפו בגלוי בשנתיים וחצי האחרונות. השמאל רואה ביהודי את המרוויח האולטימטיבי של "לבן", בעוד שהימין הרדיקלי רואה ביהודי את האדריכל של המדיניות הפרוגרסיבית מאוד המאיימת על אורח חייהם. כאשר משלבים את שני הקצוות הללו עם שנאת יהודים מוסלמית והכישרון האנושי הנצחי למצוא שעיר לעזאזל, התוצאה היא סערה מושלמת של עוינות אנטישמית.
הדור הצעיר של יהדות התפוצות. | צילום: ארכיון: מרים צחי
אמנם אף פעם לא הוגן להאשים את הקורבן במעשיו של העבריין, אך חיוני להכיר בטעויות האסטרטגיות שתרמו למצב הנוכחי של יהדות התפוצות.
רק באמצעות התבוננות פנימה ניתן לתקן את הטעויות. אם יש לקח אחד שניתן להפיק מהמשבר הנוכחי, זהו הצורך בסיבולת. כשם שהרוח הישראלית הסתמכה על נחישות לאומית כדי להתגבר על איומים קיומיים, כך גם יהדות התפוצות חייבות למצוא את נחישותה.
טעויות העבר, אף שקשה לבטלן, אינן מגדירות את סוף הסיפור. המשימה כעת היא לבנות מחדש זהות יהודית שאינה מתנצלת, בטוחה בעצמה ובעלת ביטחון עצמי.
עוד כתבות בנושא
