לאחרונה יצא לי לצפות במספר סרטונים של ארגון בשם "Let's Do Something". זהו ארגון שהקימו מספר ישראלים-אמריקנים צעירים, לזכר חברם דוד נימן הי"ד שנרצח במסיבת הנובה ב-7 באוקטובר. אחד הדברים העיקריים שהם עושים הוא לספר את סיפורה של ישראל לאנשים שאינם יהודים ולפתח איתם שיחות עומק על המלחמה, על המצב הביטחוני והגיאופוליטי וכן על ההיסטוריה של המדינה והעם היהודי.
בחלק מהסרטונים המרכזיים של הארגון, נראה בחור צעיר יושב מאחורי שולחן בחצר קמפוס בארה"ב, שעליו ניצב השלט: "ענו על 3 שאלות – זכו ב-100 דולר". ללא סממנים ישראליים או יהודיים חיצוניים שיעוררו אוטומטית אנטגוניזם ועוינות, התפאורה מביאה סטודנטים אמריקנים רבים לשבת ולנסות לזכות ב-100 דולרים קלים, תוך מענה על השאלות (שקשורות לנושאים לעיל, כך הם יגלו) ומתוכן לפתח שיחה כנה, מכובדת ועניינית על ישראל.
אין זה חדש שאמריקני או אירופאי ממוצעים לא יודעים יותר מדי על ישראל, למעט מה שהם נחשפים אליו ברשתות החברתיות ובתקשורת הבינלאומית, המלאות בנתונים חסרי הקשר במקרה הטוב ושקרים מוחלטים במקרה השכיח. ובכל זאת, סבורני שאנחנו, כישראלים, לא מבינים עד כמה הבורות של רבים מהם כלפינו תהומית – ושהיא משחקת תפקיד חשוב בהרבה ממה שאנחנו מבינים.
הכי מעניין
בורות - לא לבורים בלבד
אחת השאלות עסקה בכמה יהודים ומוסלמים חיים בעולם וכמה מדינות יהודיות לעומת מוסלמיות יש בכדור הארץ. סביר להניח שהרוב המוחלט של קוראי שורות אלו יודעים שישנם כיום כ-15 מיליון יהודים בעולם, כאשר כמעט מחציתם חיים בישראל. אך כאשר הסטודנטים התבקשו לנחש את המספר, התשובות נעו סביב לא פחות מ-500 מיליון, כלומר חצי מיליארד. ולא פחות מפתיע, בתשובה לשאלה כמה מדינות יהודיות קיימות בגלובוס, חלקם ענו שלדעתם יש לפחות 4 או 5.
ייתכן ותגידו, "טוב, מדובר בילדים אמריקנים בני 18 שאין להם מושג מהחיים שמחוץ ל-ד' אמותיהם, הם ודאי לא מייצגים את הציבור הגלובלי הכללי. ייתכן גם שזה בהחלט נכון. אך מסתבר כי הבורות בנוגע לישראל אינה נחלתם הבלעדית של אנשים בורים. ג'ו רוגן לדוגמה – הפודקאסטר הגדול והמפורסם ביותר בעולם, בעל עשרות מיליוני עוקבים ומאזינים ואדם שוודאי שלא חשוד בהיותו טיפש – ענה תשובה דומה. כאשר אירח את הפרופסור הקנדי-יהודי גד סעד בתוכנית שלו וסעד שאל כמה יהודים יש לדעתו בעולם, רוגן ניחש בתחילה שבאזור המיליארד ובהמשך חתך את ניחושו בחצי.
מהיכן מגיעה הקונספציה הזו, המרהיבה במרחקה האסטרונומי מהאמת? קשה להגיד בדיוק. סביר להניח שהרבה ממנה קשור לסיקור הבלתי-פרופורציונלי בעליל שמדינת ישראל והעם היהודי זוכים לו בתקשורת הבינלאומית ביחס לגודלם. ייתכן גם ותפיסות אנטישמיות מביאות באופן תת-מודע להנחת בסיס לפיה אנחנו גדולים בהרבה מהאחוז האמיתי שלנו מאוכלוסיית תבל, אך אפשר והסדר דווקא הפוך, וקשה להגיד מהי הביצה ומהי התרנגולת.
עוד כתבות בנושא
לעניות דעתי, מהתופעה המרתקת הזו אפשר וצריך ללמוד דבר חשוב ביותר לגבי הערכים המודרניים – או יותר נכון – הפוסט-מודרניים של המערב. כשלעצמו זה כמובן לא חידוש גדול, אך קריטי להבין אותו בהקשר של ישראל: ערכים כמו היצמדות לעובדות, והעדפת האמת על השקר הם פאסה בעיני המערב. הם כבר לא רלוונטיים כי לכל אחד סט עובדות משלו ואמת היא דבר סובייקטיבי בלבד.
הערכים החשובים עבורו הם אבחנה בין חזק לחלש, שולט לעומת נשלט, כובש אל מול נכבש וכן הלאה. האנדרדוג יזכה אוטומטית לאהדה רבה יותר מאשר יריבו - מפני שהוא מגיע מעמדת נחיתות - והוא גם יוצב אוטומטית בצד ה"נכון", ה"טוב" וה"צודק" של הסקאלה, בלי קשר לשום דבר אחר.
עוד כתבות בנושא
זו, אגב, אחת הסיבות שהחג היהודי שלמערב תמיד היה הכי קל להתחבר אליו הוא חנוכה. כי זה סיפור אנדרדוג קלאסי של חלש שהביס את החזק, של מעטים שגברו על הרבים. זו גם הסיבה שעד 1967 ישראל זכתה לאהדת רוב המערב.
אך היום, ישראל נתפסת כצד החזק אל מול הפלסטינים שהם החלש. זה הופך אותה אוטומטית ל"רעה" בסיפור ועל גבי בסיס זה נבנים הנרטיבים המוכרים של "כיבוש", "אפרטהייד", "טיהור אתני", "רצח עם" ועוד. הקשרים כגון היסטוריה, המציאות בשטח ואפילו טרור – כולם לא רלוונטיים, כי בשורה התחתונה אנחנו החזק והם החלש.
תלמידות בבית הספר "יאסר ערפאת" של הרשות הפלסטינית | צילום: נאסר אישתאייה, פלאש 90
לכאורה, נדמה כי במצב הנ"ל הקרב על דעת הקהל המערבית אבוד מראש, אשר על כן אנו ודאי לא מתכוונים לוותר על היותנו הצד החזק במשוואה. כל בר דעת יעדיף להיות שנוא ולהישאר בחיים מאשר להיות אהוב ומת. אך למרות זאת, אני מאמין שישנה דרך לזכות בחזרה באהדת חלק ניכר מהמערב שאינו אנטישמי. איך עושים את זה? משנים את המשוואה.
ד"ר רון שלייפר, מומחה ללוחמה פסיכולוגית שזכיתי ללמוד ממנו באוניברסיטה, נוהג לומר כי במקום להשתמש במינוח "הסכסוך הישראלי-פלסטיני", יש לעשות שימוש ב"סכסוך הערבי-ישראלי", או מוטב מכך – "הסכסוך המוסלמי-יהודי". למה זה משמעותי? כי אל מול הפלסטינים כנראה שתמיד ניתפס כגדולים והחזקים, אך אם נשכיל להציב בצד השני של המשוואה לא את הפלסטינים אלא את הערבים או את המוסלמים – כבר לא נהיה הרוב. אם ניטיב ונתמיד להכניס את הביטויים האלה לשיח המערבי, כבר לא ניתפס על ידו כצד החזק.
עוד כתבות בנושא
זה בדיוק מה ש-"Let's Do Something" עושים. הם מציבים בפני הסטודנטים את המספרים: אוכלוסיית מדינת ישראל – שהיא כמובן המדינה היהודית היחידה בעולם – מונה כיום כ-10 מיליון אנשים (כאשר מעל 20% מהם ערבים). וכמה ערבים יש בעולם, לעומת זאת? מעל 400 מיליון, החיים ב-21 מדינות בעלות רוב ערבי וכמיעוטים במדינות רבות נוספות.
בהשוואת הדתות, ישנם כאמור כ-15 מיליון יהודים ברחבי תבל (כ-0.2% מהאוכלוסייה האנושית). וכמה מוסלמים לעומתם יש בעולם? לא פחות מכ-2 מיליארד (מעל רבע מהאנשים בכדור הארץ), החיים במספר מדהים של 53 מדינות בעלות רוב מוסלמי וכמיעוטים במדינות רבות נוספות (לעתים עצומים, כמו הודו בה יש "מיעוט" של מעל 200 מיליון מוסלמים).
תומכי המפלגה הפוליטית האסלאמית פקיסטן מרקזי הליגה המוסלמית (PMML) מפגינים נגד הודו | צילום: EPA/SHAHZAIB AKBER
את המספרים האלה אנחנו צריכים לפמפם השכם והערב. על הנתונים האלה אנחנו צריכים לדבר בכל הזדמנות. אם נצליח לשנות את השיח, נוכל להשפיע על הנרטיב. ואם הנרטיב יתמקד בעובדה שהמדינה היהודית היא אי קטן של ישראלים בים גדול של ערבים ובתוך באוקיינוס עצום של מוסלמים – שרבים מהם רוצים בהשמדתה משום שהיא הבית הלאומי של היהודים – אנשים ניטרליים במערב עשויים סוף סוף לעשות סוויץ' בראש ולפתוח את עיניהם למציאות.
נכון, האנטישמיות היא נגע גלובלי עתיק יומין שלא ייעלם כל כך מהר. ונכון, האסלאם הקיצוני ימשיך לרצות – ולעתים לנסות – לרצוח כל אחד ואחת מאיתנו אך ורק בשל היותנו יהודים. אך את דעת הקהל העולמית שאינה מכורה מראש, אפשר וצריך להטות בחזרה לטובתנו.
זו אינה משימה פשוטה. היא דורשת התמדה בלתי רגילה ומבט לאומי לטווח רחוק. אבל אנחנו עם הנצח, הלא כן? אנחנו לא מפחדים מדרך ארוכה.
עוד כתבות בנושא
