בסרט "שעה אפלה" יש סצנה בדיונית שכדאי לכל ישראלי להכיר. רגע לפני החלטתו על המשך המערכה מול הנאצים, וינסטון צ'רצ'יל יורד בטעות לתחנת הרכבת התחתית של לונדון, מקום שלא ביקר בו קודם לכן. במחשבתו מתרוצצת השאלה שתכריע את עתיד עמו — האם הבריטים מסוגלים לעמוד במלחמה הקשה ולשלם את המחיר הנורא שתגבה, או שאין ברירה אלא לחתור להסכם עם האויב?
בתוך הקרון הישן צ'רצ'יל מקבל את התשובה מהאזרחים הפשוטים. האנשים בקרון מבהירים לו שהם מבינים את גודל האיום ושהם מוכנים לספוג את המחיר הדרוש להבסת גרמניה. דווקא הרגע הזה, ולא נאום גדול או אסטרטגיה צבאית, אפשר לצ'רצ'יל להחליט להילחם בנאצים.
בכל מדינה דמוקרטית, וגם במדינות שאינן דמוקרטיות לחלוטין, אין מנהיג המסוגל לצאת למלחמה של ממש ללא הסכמה ציבורית. הכרזה על מלחמה איננה פעולה טכנית או ביטחונית בלבד, אלא מהלך שדורש נשיאה משותפת בנטל: הרוגים, פצועים, פגיעה כלכלית ושינויים קשים בחיי היומיום.
הכי מעניין
רוסיה ואוקראינה הן דוגמה מוחשית לכך. האוקראינים תופסים את הפלישה הרוסית כאיום ישיר על קיומם, ולכן מעניקים לממשלתם גיבוי כמעט מוחלט להמשך הלחימה. מנגד, העם הרוסי אינו רואה במלחמה יעד שמצדיק מחירים כאלה, ולכן גם הנהגת רוסיה נאלצת לצמצם את היקף המאמץ הצבאי ולפעול בדרכים עקיפות, תוך הסתמכות על שכירי חרב, אסירים וצבאות זרים.
מלחמת רוסיה-אוקראינה. | צילום: AFP
הטרגדיה של ישראל בשנים שקדמו לטבח 7 באוקטובר היא שלא הפנמנו את השיעור הזה בזמן. במשך שנים התרגלנו לקונספציה נוחה: יש כיפת ברזל, מודיעין חכם, הרתעה. התרגלנו לתפיסה שחמאס "מבין את המסר", שאפשר לנהל את המציאות בעזה באמצעות תקיפות מרחוק והשקעה בטכנולוגיה וב"מכשול". המידע על ההתחמשות, האימונים והכוונות של חמאס היה גלוי לחלוטין, אך רבים העדיפו לא להפנים את המשמעות. לא הייתה כאן הפתעה מודיעינית בלבד, אלא הפתעה תודעתית: לא רצינו להאמין שמלחמה אמיתית מחייבת תשלום אמיתי.
לכן, גם אם ראש הממשלה - בין אם זה בנימין נתניהו ובין אם כל מנהיג אחר במקומו - היה מגיע למסקנה שיש צורך בתמרון קרקעי כדי להסיר את האיום, לא הייתה לכך לגיטימציה ציבורית. חברה שרוצה להמשיך בשגרה, שעייפה ממלחמות, לא הייתה מאפשרת כניסה נרחבת לעזה בעלות של אלפי הרוגים, כפי שצפו אז.
העובדה הזאת לא מבטלת את אחריות הדרג המדיני והצבאי. מחדלי המודיעין, הכשלים בהיערכות ובפקודות, הנחות היסוד והזנחת בניין הכוח - כל אלו מצריכים בדיקה נוקבת ועמוקה. אך לצד כל אלה יש מחדל נוסף שאינו מקבל מקום מרכזי בשיח: כישלון התודעה הלאומית שאמרה שאפשר להמשיך כרגיל, לנהל מציאות במקום לנצח, שלא נידרש לערוך ניתוח חירום.
ישראל אינה יכולה לקיים מדיניות ביטחון הנשענת על תקווה שהמלחמה לא תגיע. מדינה שאויביה ממתינים להזדמנות לטבוח בה חייבת להיות מסוגלת ליזום מלחמה. התמרון היחיד שהיה יכול למנוע את האסון דרש ציבור שמוכן להבין שהיעדר פעולה מסכן אותה. ברגע שאין נכונות לשלם מחיר מראש, המחיר מגיע בהפתעה ובממדים נוראיים הרבה יותר.
המשמעות אינה הטחת אשמה בעם ישראל, שמאל וגם ימין, כישות מופשטת, אלא הכרה בעובדה: תודעה ציבורית משפיעה על מדיניות ביטחונית. תודעה לאומית השואפת לשקט בכל מחיר יוצרת מציאות שבה אין יכולת למנוע מלחמה - אלא רק להגיב לה.
זהו לא גזר דין, אלא אתגר. כדי שהמציאות הביטחונית תשתנה, עלינו לשנות את אופן הבנתנו את מקומה של ישראל באזור ואת המחירים הנדרשים להגנה על הבית. אם לא נהיה מוכנים לזה, אויבינו יכתיבו את התנאים.
ישראל נמצאת בנקודת מפנה תודעתית. השאלה אינה רק מה נחקור בוועדות ואיזו ממשלה תקום מחר, אלא מה אנו מוכנים לשלם כדי להבטיח את עתידנו. אי אפשר לנצח במלחמה כשאיננו מאמינים שהיא נצרכת. עם שלא מוכן לשלם מחיר על חירותו, ימצא את עצמו משלם את המחיר על אובדנה.
ש"י רוזן הוא עורך חדשות החוץ של מקור ראשון