צרפת למדה לקח ממלחמת העולם הראשונה, ובנתה את קו מאז'ינו. הייתה זו חומה ענקית של מבצרים כבירים, רובם מתחת לאדמה, שביניהם קישרו רכבות תת־קרקעיות. קו מאז'ינו היה הישג הנדסי אדיר – אך הגרמנים עקפו אותו בקלילות בתחילת מלחמת העולם השנייה, ודהרו בטנקים החדישים שלהם לשסע את צרפת. הצרפתים אכן למדו לקח מן המלחמה – אלא שלא היה זה הלקח הנכון.

עד לטבח שמיני עצרת תשפ"ד חיינו בתוך בועה. ואז הבועה פקעה, ולמדנו את הלקח. אבל די מהר גילינו שזה לא היה הלקח הנכון. כמו הבובות הרוסיות שפעם קראנו להן "בבושקה", התברר שחיינו בבועה בתוך בועה. כשפקעה הבועה הראשונה הבנו עד כמה המעטנו בערכו של סינוואר ובסכנת החמאס; עד כמה השלינו את עצמנו שהחומה שבנינו יכולה לספק לנו הגנה; עד כמה טעינו כשהנחנו לרוצחים המטורפים של חמאס לבנות מדינת טרור במרחק יריקה.

אך מאז הצטברו ראיות שלימדו אותנו שגם התמונה הזו חלקית מאוד. עוד ועוד ממצאים מלמדים שלא היה מדובר באיזו תוכנית נקודתית וזדונית של הגאון המרושע סינוואר, אלא בפרט מתוך תוכנית ענקית להשמדת מדינת ישראל, שהגו פטרוניו באיראן. השר סמוטריץ' הרחיב בזה לא מזמן בנאום פומבי.

עוד פרטים מהתוכנית הזו הולכים ומתגלים, והיום מסתמן שחמאס היה החוליה החלשה שלה. לו היו חלילה פולשים לישראל בבת אחת חמאס מדרום, חיזבאללה מצפון ומיליציות עיראקיות גדולות ממזרח – למרבה הזוועה קשה להאמין שהיינו מצליחים לבלום אותם. אם באותו יום היו מוטחים בישראל גם עשרות אלפי טילים בליסטיים מאיראן, היינו עלולים למנות חלילה את הרוגינו בשש ספרות. זה היה עלול להיות סופה של מדינת היהודים.

כשהתנפצה הבועה השנייה הזו גילינו שסינוואר לא היה המוח המרושע והמבריק שהגה תוכנית צבאית גאונית, אלא מצביא פזיז ותאב כבוד, שהתעקש להוציא אותה לפועל בלי לתאם עם שותפיו. את חמאס לבדו בלמנו בקושי, בזכות אלפי מתנדבים שנהרו לקרבות, בלי שאיש הזעיק אותם; בזכות המשטרה, שפרסה במהירות מחסומים; ובזכות רשעותם של המחבלים, שלא יכלו להתאפק ועצרו בפסטיבל נובה, כדי לאנוס ולהתעלל ולטבוח. בלי שלושת הגורמים הללו, החמאסניקים היו יכולים להגיע גם לתל־אביב. לו הצטרפו אליהם חלילה שאר אויבי ישראל, כפי שרצו ותכננו – אוי לנו ולילדינו.

השאלה שמייסרת אותי היום היא האם בזה מיצינו את הבועות שלנו; האם לא ייתכן שאנחנו עדיין לכודים בתוך בועה שלישית, גדולה עוד יותר מקודמותיה: הבועה של שנאת ישראל. אנחנו עומדים מול גל חסר תקדים של אנטישמיות: מצד שונאינו המחבלים, שמוכנים שכל עזה תהפוך לעיי חרבות ובלבד שיצליחו להרוג עוד יהודים; ומצד רוב העולם המערבי, שמביע הסתייגויות אנינות ומלאות טינה כלפי מדינת היהודים. לא מזמן התגלה ש־1,500 פליטים נטבחו ביום אחד באפריל השנה במחנה עקורים בדארפור. שמעתם על זה משהו? ראיתם את העולם המערבי נסער? הם נגדנו לא משום שהם בעד זכויות האדם; הם נגדנו כי הם נגדנו. האנטישמיות שוב באופנה במערב.

בעשורים שחלפו מאז השואה נהגנו לחשוב שהאנטישמיות הייתה תופעה חולפת, ושאהדה ליהודים היא הנורמלי החדש. אבל אולי אנחנו עדים להתנפצותה של הבועה הזו; להכרה בכך שדווקא דעיכת האנטישמיות במערב הייתה החריג הזמני והלא נורמלי, ושאנו חוזרים היום למציאות שהכירו אבותינו מאז ומקדם: "בידוע שעשו (וישמעאל) שונאים ליעקב".

אין שום הסבר רציונלי למחיר שמוכנים הערבים המוסלמים לשלם תמורת טבח בנו; אין שום הסבר רציונלי לתמיכה הנלהבת שהם מקבלים בבירות המערב. כיוון שכך, נשארנו עם ההסבר הלא רציונלי. הגויים שנאו את אבא שלי, כשניסו להרוג אותו בקרבות התעלה; הם שנאו את סבא שלי, כשהתחבא בהולנד בימי השואה והתחפש לרועה חזירים מקומי; הם שנאו את סבא־רבא שלי, כששרפו את זקנו במלחמת העולם הראשונה. למה עלה על דעתי שהם לא ישנאו אותי? לא טוב אנוכי מאבותיי.

למרות השנאה הזו, נוכל בעזרת ה' להתקיים בביטחון בארץ הזאת. נוכל לצבור כוח, לכרות בריתות זמניות, למצוא שותפים, לזהות אינטרסים דומים. הארץ תוכל לשקוט ארבעים שנה. מה שלא נוכל לעשות מהיום והלאה הוא לישון עם שתי עיניים עצומות. אם הבועה השלישית אכן מתנפצת עכשיו, מהיום נישן תמיד כשאחת מעינינו פקוחה.

motzash.navon@gmail.com