קראתי את מאמרו של קלמן ליבסקינד, ואני מסכים עם רוב דבריו. בוודאי עם הצורך הדחוף בברית פוליטית רחבה, גם אם רחוקה מלהיות מושלמת, בין המחנה המכונה "ליברלי" לבין מצביעי הליכוד והציונות הדתית, ואם אפשר גם ש"ס. אני חושב שזו אחת המשימות החשובות ביותר שעומדות היום בפני מדינת ישראל. אחרי ארבע שנים של קרע פנימי נורא, ואחרי כל מה שעברנו מאז שבעה באוקטובר, אנחנו חייבים למצוא דרך לחזור ולנהל את המדינה הזאת יחד.
הטור של קלמן ליבסקינד
אני כותב את הדברים כאיש שמאל, שעוסק כבר שנים בניסיון לקרב בין המחנות בחברה הישראלית. אני מאמין בכל לבי בלגיטימיות של תפיסות עולם שונות, גם כשהן מנוגדות לחלוטין לשלי, ובזכותם של מי שמחזיקים בהן להשתתף בהנהגת המדינה ובקביעת דרכה. אני חושב שליבסקינד צודק גם בביקורת שלו על האופן שבו חלקים מהמחנה שלי הפכו את ההתנגדות לנתניהו לעיקרון פוליטי שעומד מעל כל שיקול אחר.
אין בי שנאה לנתניהו. התנגדתי מאוד לאובססיית הרל"ב, ל"רק לא ביבי", ולדרך שבה הפכה ההתנגדות לאדם אחד לבסיס הזהות הפוליטית של מחנה שלם. אני מכבד את מיליוני הישראלים שבחרו בו שוב ושוב, שמאמינים בדרכו ורואים בו מנהיג ראוי. אני גם מקבל את האפשרות שבחלק מהמחלוקות הפוליטיות והמדיניות בינינו הם צודקים ואני טועה.
הכי מעניין
ובכל זאת, אני מבקש להסביר לליבסקינד מדוע הקריאה שלו לאחדות מעוררת בי קושי עמוק כל כך.
עוד כתבות בנושא
ארבע השנים האחרונות היו בעיניי הגרועות ביותר בתולדות מדינת ישראל. ממשלת הימין על מלא, שהייתה חלומם של אנשי ימין במשך יותר מעשור, היא שהנהיגה את המדינה בשנים שבהן הגענו אל סיפה של מלחמת אחים, עברנו את הטבח והחורבן הנוראים של שמחת תורה ונקלענו למלחמה רב־חזיתית שהציבה אותנו בפני סכנות קיומיות.
אפשר להסביר חלק ממה שקרה באמצעות טעויות של מערכת הביטחון, כוחם המוגזם של בית המשפט והפקידות, והשפעתם של בעלי עמדות פוליטיות במערכות המדינה. חלק מהטענות האלה מוצדקות בעיניי. אבל בסופו של דבר, בדמוקרטיה מי שנבחר לשלוט הוא גם מי שאחראי. ואת האחריות הזאת אי אפשר להעביר הלאה בכל פעם שמשהו משתבש.
קחו למשל את הרפורמה המשפטית. אני תומך בצורך ברפורמה שתאזן מחדש את יחסי הכוחות בין הרשויות ואת ייצוג הציבור במערכת המשפט. אבל הדרך שבה ניסתה הממשלה לקדם אותה הייתה שגויה מן היסוד. אפשר לבקר בחריפות גם את המחאה שהתעוררה נגדה, שהיו לה מניעים פוליטיים מובהקים ושחלק ממשתתפיה ביקשו להפיל את הממשלה. ועדיין, האחריות הראשונית למשבר שכמעט קרע את העם והביא אותנו אל סיפה של מלחמת אחים מוטלת על הממשלה ועל הדרך שבה בחרה לפעול.
וכמובן, שבעה באוקטובר. הצבא ומערכות הביטחון נושאים באחריות כבדה לאסון. אבל מי שכיהן כראש ממשלה במשך רוב השנים שקדמו לטבח נושא בעיניי באחריות הגדולה ביותר. יותר מכולם.
עוד כתבות בנושא
והדבר שקשה לי אולי יותר מכל הוא ההתחמקות העקבית מלקיחת אחריות. מנהיג לא יכול לעמוד מול אירועים דרמטיים וכואבים כל כך בחיי האומה, להטיל את האחריות על כל מי שסביבו, ולהמשיך כאילו הוא עצמו היה רק צופה מן הצד. גם אם "לא העירו אותי", וגם אם ראשי הצבא והשב"כ טעו והטעו, ראש הממשלה אחראי לביטחונה של מדינת ישראל. האחריות שלו מתחילה הרבה לפני השעות שקדמו לטבח. היא נוגעת למדיניות שהוביל במשך שנים, להחלטות שקיבל ולתפיסת הביטחון שעליה הסתמך. אפשר להכיר באחריותם של כל הגורמים האחרים, ועדיין לדרוש ממנו להכיר באחריותו שלו.
אני רוצה להציע כאן השוואה שאולי תעזור להסביר את עמדתי. כפי ששבעה באוקטובר מוכיח בעיניי איזו טעות נוראה הייתה ההתנתקות ופינוי היישובים מרצועת עזה, כך גם תוצאות הרפורמה המשפטית הכושלת והטבח הנורא בשמחת תורה מוכיחים בעיניי עד כמה הייתה מנהיגותו של נתניהו גרועה, וכן, מסוכנת למדינת ישראל.
בשני המקרים אפשר להתווכח על הכוונות, על ההיגיון שהיה מאחורי ההחלטות ועל אחריותם של גורמים אחרים. אבל בסופו של דבר, התוצאות מחייבות אותנו לבחון מחדש גם את ההחלטות וגם את מי שקיבלו אותן. מי שרואה בהתנתקות טעות היסטורית בגלל תוצאותיה, צריך להיות מוכן לבחון באותה חומרה גם את מנהיגותו של נתניהו.
עוד כתבות בנושא
וזה מקור הקושי שלי עם הקריאה של ליבסקינד. אני מסכים בכל לבי עם הצורך להפסיק את המלחמה הפנימית ולהקים ברית פוליטית רחבה. אבל איך אפשר לבקש ממי שרואים בהנהגה הזאת אחראית לאסונות הקשים ביותר שפקדו את המדינה לתת בה שוב אמון, כשמנהיגיה אפילו אינם מוכנים להכיר באחריותם?
אני רוצה מאוד לדבר עם מצביעי נתניהו, להבין אותם, לעבוד איתם ולבנות איתם עתיד משותף. אני מוכן גם לדבר עם נתניהו עצמו. ההכרה בלגיטימיות שלו ושל מצביעיו היא בעיניי יסוד הדמוקרטיה. האמון במנהיגותו הוא שאלה אחרת לגמרי.
אני מבין היטב את המלכוד הפוליטי. אין כיום בימין אלטרנטיבה שלטונית של ממש לנתניהו, ואני מצר על כך מאוד. אבל אילו ממשלת שמאל הייתה אחראית אפילו למחצית ממה שאני מייחס לממשלת הימין הזאת, לא הייתי בוחר בה שוב. חד־משמעית. הייתי מצפה גם מאנשי המחנה שלי להכיר בכישלון ולדרוש מנהיגות אחרת.
עוד כתבות בנושא
לכן, בעיניי, הברית הפוליטית שליבסקינד קורא לה הכרחית כל כך. היא צריכה להיבנות מתוך הכרה הדדית עמוקה, נכונות לפשרות והבנה שאיש מאיתנו אינו מחזיק לבדו באמת או בזכות להנהיג את המדינה. אני רוצה מאוד שנצליח להקים ממשלה רחבה שתאפשר לנו לשקם את היחסים בין המחנות ולהתמודד יחד עם האתגרים העצומים שעומדים בפנינו. אני יודע שזה יחייב פשרות כואבות מצד כולנו, גם ממני.
אבל יש מקום בשותפות הזאת גם לכאב ולביקורת הקשה על מה שהתרחש כאן, ובעיקר לשאלת האחריות. מנהיגות פירושה לשאת באחריות גם כשהתוצאות נוראות, גם כשאחרים טעו וגם כשהמחיר הפוליטי כבד. השאלה היא איך יוצרים שותפות שתאפשר למי שנפגעו עמוקות מהנהגת המדינה בארבע השנים האחרונות להאמין שיש בה התחלה חדשה, כאשר מנהיגיה ממשיכים להטיל את האחריות על אחרים.
על השאלה הזאת, קלמן, אני חושב שאנחנו חייבים לדבר.