הבטחות נועדו כדי להפר אותן, נשמות.
אני לא יודעת באיזה שלב הפכנו את הבטחות הבחירות לעשרת הדיברות, אבל נראה לי שקצת התבלבלנו. מדובר בפוליטיקאים, כן? אלו אנשים שמבטיחים לנו לפני הבחירות להוריד את יוקר המחיה, למגר את הפשיעה, לחסל את חמאס ולשפר את התחבורה הציבורית. אז למה כשהם מבטיחים לא לשבת עם מישהו פתאום כולנו מתחילים לבדוק אם הנדר הותר כדין?
הבטחות נועדו להפר אותן. תשאלו כל גבר שהבטיח לאשתו שהוא רק יוצא לבירה וכל אישה שהבטיחה לעצמה שממחר היא לא נוגעת בפחמימות וכל ילד ששמע מאבא שלו שעוד חמש דקות יוצאים מהבית. לא כל הבטחה היא ברית בין הבתרים, לפעמים היא סתם שטות שאמרת כשהיית רעב, עצבני או בעיצומו של קמפיין בחירות.
הכי מעניין
אבל אצלנו, אללה יוסטור ולהקתו, פוליטיקאי יכול להחזיק מדינה שלמה בביצים במשך ארבע שנים, לגרור אותה לעוד שלוש מערכות בחירות, לשרוף מיליארדים ולשלוח אותנו שוב לקלפי עם אותה רשימת מועמדים ואותן פרסומות מטומטמות, ובלבד שלא ייתפס חלילה כשהוא מפר הבטחה. ממתי נהיה יותר חשוב לעמוד במילה מאשר לעמוד במשימה? ממתי אדם שמסרב לשנות את דעתו גם כשהמציאות דופקת לו מחבת בראש נחשב לאיש עקרונות, ולא סתם לאחד שלא מבין רמזים?
יו"ר "ביחד", נפתלי בנט | צילום: מרים אלסטר, פלאש 90
ובואו נדבר רגע על המציאות. כי הגברת הזאת, בניגוד לפוליטיקאים שלנו, לא עושה סקרים. אחרי כל הפליקפלאקים, החרמות, המטוסים שנחתו בנתב"ג עם מצביעים, הביביסטים שיצאו מהבתים והערבים שנהרו לקלפיות, אנחנו שוב מגלים שהדמוגרפיה היא חתיכת כלבה עקשנית. העם הזה לא מתכוון להיעלם. הביביסטים לא הולכים לשום מקום. גם השמאלנים ואנשי המרכז לא. גם הדתיים, החילונים, החרדים, המתנחלים, הערבים וכל יתר האנשים שאנחנו משוכנעים שאם רק היו מפסיקים להצביע היינו הופכים לשווייץ עם מזג אוויר של קפריסין.
כולם נשארים פה.
אני יודעת, בשורה קשה.
ואפשר כמובן להמשיך ללכת לבחירות עד שנת 2047, להחליף את שמות המפלגות, את הסלוגנים ואת צבעי העניבות, ולחכות שהעם יואיל בטובו להחליף את עצמו. ואפשר גם, במקום להמשיך לחפש את הניצחון המוחלט על חצי מהעם, לנסות את הדבר המופרע הזה שנקרא לחיות איתו.
וכן, אני מדברת על ממשלת אחדות.
אחראי וממלכתי? איזנקוט, השבוע | צילום: איי.אף.פי
ביבי ובנט, ליברמן וסמוטריץ' - כל החתנים הסרבנים האלה צריכים להיכנס לאותו חדר בלי שאף אחד יוכל לצאת עד שיסכימו על משהו. אני יודעת שזה נשמע קיצוני, אבל תראו מה נהיה מאיתנו. מדינה שלמה שמתנהלת כמו זוג גרושים במאבק מכוער, כשכל צד מעדיף שהבית יישרף ובלבד שהאקס לא יקבל את הספה. והציבור משתף עם זה פעולה בהתלהבות של קהל בקרב תרנגולים. ברגע שמישהו מעז להציע פשרה מיד מתחיל הטקס: מי התקפל? מי מצמץ? מי יצא סמרטוט? מי מכר את הערכים שלו בשביל כיסא?
אולי הוא פשוט הבין שיש פה מדינה לנהל?
ואולי גם הגיע הזמן להפסיק להתייחס למיליוני אנשים שמצביעים לנתניהו כאילו הם בבונים שעברו כריתת אונה, ולמיליוני אנשים שלא מוכנים להצביע לו כאילו הם סוכנים איראנים?
עוד כתבות בנושא
אני מכירה אנשים נפלאים משני הצדדים. אנשים חכמים, נדיבים, ישרים, כאלה שהייתי מפקידה בידיהם את הילדים שלי, את המפתחות לבית ואפילו את המתכון הסודי שלי לעוגת שמרים. ואז מגיעות הבחירות ופתאום כל אחד מהם משוכנע שהשני הוא סכנה קיומית לעם היהודי. מאמי, זאת גיסתך. היא הביאה לך מרק כשחלית בקורונה. תנשמי.
והרי בסוף כולנו חיים פה באותה דירת שותפים צפופה. רבים על המזגן, על הכלים בכיור ועל מי השאיר את המדינה במצב הזה, אבל כשיש אזעקה יורדים לאותו מקלט. וכשיש מלחמה, קוברים את הילדים שלנו באותה אדמה.
אז יש לי הצעה מגונה - בואו ניתן לפוליטיקאים שלנו רשות להפר הבטחות. ממש ככה. תנו להם להבין שהפעם לשם שינוי הבוחרים שלהם לא מחכים להם עם גרדום בכיכר העיר אלא עם רשות מפורשת לרדת מהעץ.
תתחילו לדבר על ממשלת אחדות בשולחן השבת. בקבוצות המשפחתיות. בבית הכנסת. בעבודה. תגידו בקול רם שאתם דווקא תשמחו אם המנהיג שלכם יבלע צפרדע בגודל של היפופוטם כדי שהמדינה הזאת תוכל סוף סוף להתקדם.
כי אם נמשיך לתגמל פוליטיקאים על עקשנות ולהעניש אותם על אחריות, נקבל חבורה של גברים מבוהלים שמעדיפים שהמדינה תישרף מאשר שמישהו יצלם אותם מתקפלים. ואני באופן אישי מעדיפה ראש ממשלה שמפר הבטחה על פני ראש ממשלה שמקיים אותה על חשבוני.
עוד כתבות בנושא
