בעקבות פרסום תוצאות הבחירות עולים עוד ועוד קולות מימין שקוראים לבנימין נתניהו להציע לנציגי הגוש השני להצטרף לממשלה. בהינתן קווי יסוד נכונים ולצד מפלגת ימין נוספת, ייתכן שזה צעד פוליטי נכון.
אך בפוליטיקה כמו בעיתונות, בחירת מילים ומיתוג הם עניין מהותי. לכן כשעולות לדיון האפשרויות להרכבת הממשלה, נשאלת גם השאלה איך תיקרא: אולי "ממשלה בין־גושית", ואולי אף "ממשלה רחבה" (אם כי ייתכן שתהיה גדולה רק במנדט או שניים מהממשלה הקודמת, שמנתה 68 חברים). אבל בואו ניזהר מהאשליה שזו תהיה "ממשלת אחדות".
גם אם ממשלה כזו תקום, היא לא תביא בכנפיה רוח של פיוס ואחווה לאומית באולפנים וברשתות החברתיות. הציפייה לאחדות מלבבת מנותקת מדינמיקת השיח הציבורי, משום שקיים הבדל מבני בין הארגון של הימין על המפה הפוליטית והתקשורתית ובין הארגון של השמאל.
הכי מעניין
מחנה הימין, על משפיעניו, עיתונאיו ומובילי דעת הקהל שלו, פזור לאורך כל קשת הדעות הימנית. יש בו ייצוג לאזורים האידיאולוגיים הנוקשים יותר, אך לצידם פועלת קבוצה רבת השפעה באזורים מתונים ומעשיים בהרבה, כולל האגף המכונה "הימין הרך", ובוודאי במעגלי התמיכה של הליכוד.
עוד כתבות בנושא
אפשר לבקר ולזלזל עד מחר במי שמכונים "ביביסטים", או בעיתונאים שמעניקים גיבוי אוטומטי למהלכיו של נתניהו גם כשהם רחוקים מלבטא מדיניות ימין של ממש. עם זאת, המציאות היא שזו מפלגת שלטון שמוכיחה פעם אחר פעם שהיא המפלגה הגדולה בישראל, וטבעי ומתבקש שיהיו מי שייצגו את הרגש המעשי הזה במרחב התקשורתי.
בשמאל התמונה שונה. מרכז הכובד הרעיוני לא נמצא במרכז, אלא מוטה חזק שמאלה. הרוב המוחלט של הקולות המשפיעים, מובילי דעת הקהל באקדמיה ובתקשורת, נטועים עמוק באזורי מפלגת "הדמוקרטים" ושמאלה משם, עד לאזורי המפלגות הערביות.
הקו הרעיוני של מחנה זה ממשיך להיקבע מעל דפי עיתון הארץ. גם אם הזרם המרכזי בשמאל־מרכז לא מסכים עם כל הדעות הפוסט־ציוניות שמככבות שם, זו עדיין נקודת הייחוס שהוא מודד את עצמו ביחס אליה.
את ההשלכות הפוליטיות של המבנה הזה ראינו בבירור בימי המאבק נגד הרפורמה המשפטית. רוב מוחלט של המשפיענים והדוברים באולפנים יישרו קו עם ההתנהלות מבית היוצר של מפגיני קפלן.
המעטים שהעזו לסטות מהשורה, כמו פרופ' יובל אלבשן, חטפו רפש. התוצאה הפוליטית הייתה ברורה: חברי כנסת ממפלגות המרכז, גם כאלה שנחשבים "מתונים" או "ממלכתיים", נמנעו מלדבר נגד חסימות הכבישים וקריאות הסרבנות. האימה מהאקו־סיסטם השמאלני שיתקה אותם.
ההבדל בין המחנות יבוא לידי ביטוי גם בדיונים על הקמת ממשלה רחבה. אם נתניהו יחליט ללכת לממשלה בין־גושית עם גדי איזנקוט, הוא אומנם יספוג אש מחלקים בימין, אך יזכה לגיבוי רחב מאחרים במחנה.
מנגד, אם איזנקוט רק יסטה לרגע מדף המסרים של האולפנים, הוא ימצא את עצמו בתוך דקות במדבר פוליטי שומם, נרדף ומוכה בידי מובילי דעת הקהל שרק אתמול נשאו אותו על כפיים.
זה נכון גם לגבי נפתלי בנט ואביגדור ליברמן. השניים שבעבר הוצגו בארץ נהדרת כפשיסטים מסוכנים, וכיום זוכים שם לחיבוק, יחזרו בן לילה להיות מייצגי הרוע אם רק יעזו להצטרף לממשלה. ההבדל בינם ובין איזנקוט הוא שיש להם עדיין לאן לחזור במחנה הימין, בעוד שאיזנקוט יהפוך לבני גנץ הבא.
ממשלה בין־גושית או ממשלה רחבה יכולה להיות צעד נדרש מתוך אחריות לאומית, אבל מי שחושב שהיא תשטוף את המדינה בתחושת אחווה משלה את עצמו. כל מי שיחבור לממשלה כזו יסומן מיד בידי ערוצי השמאל והפעילים ברשתות כבוגד ושקרן, והממשלה עצמה תחטוף קיתונות של בוז מרגע לידתה.
אפשר לעשות פוליטיקה פרגמטית, אבל לא כדאי להיות נאיביים.