מה שהתרחש בחלק מאולפני הטלוויזיה והרדיו רגע אחרי פרסום המדגמים נראה לרגע כמו יצירה של AI שיצאה משליטה. בשעה ההיא, כשנדמה עדיין שחבירה מינורית יחסית של כמה חברי כנסת ערבים תספיק לגדי איזנקוט כדי להעיף את בנימין נתניהו לאן שהרבה עיתונאים רצו שיעוף, החל הלחץ על מנהיג מפלגת "ישר" לעצום עיניים, להתעלם מכל מה שקורה מסביב, ללחוץ יד לרע"מ ולמשותפת, ולהקים ממשלה חדשה לישראל.
עוד כתבות בנושא
שימו רגע בצד את העובדה שחלק ממפלגות האופוזיציה נשבעו בשמות הקדושים, ערב הבחירות, שלא ייתנו יד לצעד כזה. תתרכזו רק במשמעותו של המהלך. איזו טרגדיה זו יכולה להיות אם בבחירות הראשונות אחרי 7 באוקטובר, מנהיגי החברה הערבית – שעשו שמיניות באוויר כדי לא לגנות את חמאס, שסירבו לתמוך במלחמת החורמה נגדו, שעיקמו את האף מול מה שעשינו לו ברצועת עזה - ימצאו את עצמם עם יד שלא הייתה להם כמוה מעולם על הגה המדינה היהודית.
זה הלקח שלכם מהטבח? השתגעתם לגמרי? מנהיג הרשימה המשותפת יוסף ג'בארין היה ממחברי מסמכי החזון של החברה הערבית בישראל. המסמכים האלה, בניסוח כזה או אחר ובדגשים כאלה ואחרים, עוסקים בביטול חוק השבות, דורשים להעניק לפליטים הערבים ממלחמת העצמאות "זכות שיבה", ותובעים לבטל את הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית ואיתה את סמלי המדינה, את ההמנון הלאומי ואת הדגל הכחול־לבן. אלה האנשים ששלוש שנים אחרי הטבח הגדול יכולים להיות הידיים והרגליים שעליהם תישען ממשלה בישראל? אלה אנשים ששיתוף הפעולה איתם עדיף לאופוזיציה משיתוף פעולה עם בנימין נתניהו?
הכי מעניין
המגזר הערבי הוא חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית. האזרחים שלו הם אזרחים לגיטימיים. זה לא נתון לוויכוח. זו עובדה. זה מחייב את המדינה להעניק להם שירותים שווים וזכויות פרט שוות, אלא שלא הכול מתחיל ונגמר בענייני הפרט, ודאי לא כשמדובר במפעל הציוני שהקמנו פה בעמל רב ובדם יקר. החברה הערבית איננה חלק מהמפעל הציוני הזה. אין לה איתו דבר וחצי דבר. ומי שמתלונן עכשיו ש"השיח של אחרי הבחירות הופך את אזרחי ישראל הערבים ללא לגיטימיים" לא מכבד אותם אלא להפך, מזלזל בהם.
משום ש"הערבים" אינם גוש של בני אדם חסרי בינה ונטולי דעת. להם ולמפלגות שהם הצביעו להן, רע"מ והרשימה המשותפת, יש תפיסת עולם. במאבק בינינו ובין האויב הפלסטיני, הם לא בצד שלנו. הם עם הצד השני. מדינת ישראל, תחת כל ממשלה, מימין ומשמאל, לא סמכה עליהם מעולם. לכן – משום שברור לנו שבסוגיות של ביטחון הם לא איתנו - פטרנו אותם משירות חובה בצה"ל. חששנו להפקיד בידם רובה.
עוד כתבות בנושא
אפילו לשירות לאומי מסרבים מנהיגיהם להצטרף. איימן עודה, שבמשך שנים שווק לנו כגורם חביב ובלתי מזיק, היה אחראי מטעם ועדת המעקב של ערביי ישראל על המאבק בגיוס ערבים לשירות הלאומי. מנהיגי החברה הזו התפתלו כשנדרשו להגיד מילה רעה על ארגון הטרור שרצח באנשינו ב-7 באוקטובר. הנציג ה"מתון" ביותר שלהם, מנסור עבאס, נכנס לסחרחורת מילולית בכל פעם שהוא נדרש לדבר נגד חמאס. אחרים חגגו השבוע את תוצאות הבחירות בשירת "בילאדי, בילאדי". ח"כ לשעבר אוסמה סעדי, עמד על הבמה במטה הבחירות של הרשימה המשותפת בנצרת, צהל לנוכח ההישג הגדול של המפלגה, והקדיש אותו "לבני עמנו ברצועת עזה, בגדה המערבית, ובירושלים הכבושה" ו"לאסירים הנמקים בבתי הכלא" - אלה שאנחנו קוראים להם בפשטות "מחבלים".
מי המטורף שחושב להתחבר אל החבורה הזו? מי הציוני שמוכן לקבל על עצמו להידרש לעמדתם בדיונים על תקציב הביטחון, על תקיפה באיראן או על המדיניות הנדרשת מול חמאס?
רגע אחרי פרסום המדגמים, גדי איזנקוט הכריז על ניצחון של "הרוב הציוני", נפתלי בנט הצהיר ש"ברית המשרתים ניצחה" וחילי טרופר קבע ש"עם ישראל אמר לא לממשלת ההשתמטות". וזה מדהים. מערכת בחירות שלמה נשענה על הטענה שהממשלה הנוכחית מעודדת את מי שלא תורמים, את מי שלא משרתים, את מי שאינם ציונים, ואת מי שאינם מתגייסים למילואים. אז איך, לעזאזל, על רקע כל זה, מהין מישהו להעלות במוחו את האופציה ללכת עם הערבים? הם כן משרתים? הם כן תורמים? הם כן ציונים? הם כן מתגייסים למילואים? איפה הדיבורים על "ברית המשרתים" ואיפה המחשבה של מאן דהוא להישען על מי שתמכו בפרעות שומר החומות נגד יהודים? הזכרתי כאן בשבוע שעבר שהחרדים אומנם אינם משרתים בצה"ל, ועל כך כעסנו הגדול עליהם, אבל תמיד צריך לזכור שלמרות כל זה, הם בצד שלנו. כשאנחנו נלחמים באויב הם מתפללים שננצח. אבל אחמד טיבי? האיש הזה היה יד ימינו של רוצח המוני יהודים. האם מישהו חושב שלגיטימי לשתף איתו פעולה במשהו?
כל היחידות מוכנות
מה עושים? ובכן, אני מבקש לפנות אליכם, מצביעי האופוזיציה, ששלחתם את נבחריכם לכנסת עם ההוראה לא לשבת בשום מזג אוויר עם יושב ראש הליכוד, ולנסות לשכנע אתכם ששעת חירום לפנינו. שנהירתו של הציבור הערבי לקלפיות צריכה בנסיבות שנוצרו לדחוף את ראשי המפלגות הציוניות לשלב ידיים זה עם זה. אנחנו מסיימים כעת שתי קדנציות של קיטוב ושל קרע. שימו רגע בצד את השאלה מי אחראי לכך. יש בינינו ויכוח על זה. נשאיר אותו לפעם אחרת. על מה לא יכול להיות בינינו ויכוח? על כך שממשלת בנט-לפיד השאירה בחוץ מחצית מהעם כשהוא ממורמר וכעוס, ועל כך שממשלת נתניהו שבאה אחריה השאירה את המחצית השנייה עם תחושה דומה.
לפני שלוש שנים – בשיאו של הפילוג, כשיד איש באחיו - הגיע 7 באוקטובר. המלחמה, שנפלה עלינו בהפתעה מוחלטת, חיברה אותנו מחדש זה לזה לכמה רגעים. נפגשנו אז על מדים בשטחי הכינוס - תומכי הממשלה ומתנגדיה, ביביסטים וקפלניסטים – ואִפְסַנּוּ בקיטבג את כל המחלוקות כדי להיזכר שעוד קודם להן יש לנו הרבה מן המשותף. כשפונינו מהבית, כשנלחמנו בג'בליה, כשהתגעגענו לילד שבלבנון, כשליווינו חברים אל בתי העלמין הצבאיים וכשהתפללנו לשלומם של החטופים, הרגשנו לרגע קל את היחד הישראלי שכל כך התגעגענו אליו.
ראיינתי בתקופה ההיא הורים שכולים ולוחמים פצועים, בהיקפים דמיוניים. מכולם נשמעה אותה הזעקה. כולם רצו אחדות. כולם דרשו את היחד. אימהות עמדו על קברי ילדיהן ובמקום לבכות על מר גורלן, ניצלו את הרגע כדי לתבוע חיבור. אלא שהקריאה הזו נפלה על אוזניים ערלות
לכמה ימים, רק לכמה ימים, גם הפוליטיקאים שלנו התחברו לאווירה. אחריהם, מיהרו שוב להתקוטט. הקרבות בחזית, האנטישמיות בעולם, המאבקים המדיניים והאתגרים הכלכליים לא הצליחו להביא אותם להתרומם לגודל השעה. "זה נכון לימין, זה נכון לשמאל, זה נכון לקואליציה, זה נכון לאופוזיציה, מאיתמר בן-גביר ועד יאיר גולן, עבור דרך כל מי שביניהם", תיארתי ביוני 2024 בטור שביקש כבר אז ממשלת אחדות. "המים בטיטניק מציפים את הסיפון ומלחכים את הרגליים, ונגני התזמורת שלנו עוסקים בדבקות בהשלכת כלי הנגינה שלהם זה על ראשו של זה", כתבתי, "ובתוך המהומה הזו, אין איש שמצליח לעצור לרגע את הטירוף ולצעוק: משוגעים, תפסיקו, כולנו טובעים, בואו ניתן ידיים ונחשוב יחד איך מצילים זה את זה".
ראיינתי בתקופה ההיא הורים שכולים ולוחמים פצועים, בהיקפים דמיוניים. מכולם נשמעה אותה הזעקה. כולם רצו אחדות. כולם דרשו את היחד. אימהות עמדו על קברי ילדיהן ובמקום לבכות על מר גורלן, ניצלו את הרגע כדי לתבוע חיבור. אלא שהקריאה הזו נפלה על אוזניים ערלות. בין לוויה צבאית אחת לאחרת, כמו ביקומים מקבילים, המשכנו לתקוע אצבעות זה בעיניו של זה. ממשלת האחדות שקמה זמנית - גם היא באופן חלקי, שכן לא כולם היו נכונים ליטול בה חלק, אפילו בשעה הקשה ההיא - התפרקה. "נוכח השמיים שהתקדרו מעלינו, זה מה שאנחנו צריכים עכשיו, לפני הכול", ביקשתי אז, "חזית רחבה שמחברת את כל הכוחות הציוניים... כששני הצדדים יודעים שהחיבור מחייב פשרות... אחרי מה שעברנו ונוכח מה שמצפה לנו, לא יהיה קל להסכים. אבל אין לנו ברירה אחרת. כשאתה ניצב מול התהום, יש דבר אחד שלא בא בחשבון: להמשיך לצעוד קדימה בלי לעצור ובלי לחשוב... בשורה התחתונה, יושבים האויבים שלנו, מאיראן ומתימן, מעיראק ומסוריה, מלבנון ומרפיח, אוכלים פופקורן, נהנים מכל רגע, ומחכים לסוף הסרט שלנו". כשהאויב תקף אותנו באכזריות, הוא עשה את זה אחרי שצפה במה שמתרחש אצלנו, והשתכנע שהתפרקנו לאטומים. שאין לנו עוד יכולת לפעול יחד. זו הייתה דמותנו כפי שנשקפה אז מהמסכים.
יש בינינו מרחבי הסכמה גדולים, ולצידם לא מעט גזרות של מחלוקת. איש לא דורש שנפסיק להתווכח. נהפוך הוא. הפערים בינינו דורשים ליבון ובירור. אבל יש רגע בחייה של אומה שהמחלוקות צריכות לדעת להותיר לצידן מקום גם להסכמות ולחיבורים. והחברה הישראלית נמצאת כעת ברגע כזה. המציאות הפוליטית שכפו עלינו הבחירות שנערכו השבוע תובעת שנפסיק, לפרק זמן מסוים, לשרוט את עצמנו לדעת. אנחנו עדיין בעיצומה של מלחמה קשה, ארוכה ומתמשכת, שגובה מחירים כבדים בכל התחומים, וחצי עם לא יכול לנצח במלחמה הזו לבדו.
יחד – לא אחרת
עד לרגע הכניסה אל הקלפי נהגו נציגי שני הגושים, זה כלפי זה, כמו שנוהגים באויב מר. כך ביחס, כך בשפה, כך בסגנון. עכשיו, כשהבחירות מאחורינו, הגיעה העת להניח את הנשק. נתניהו יהיה חייב להתחיל להתייחס גם אל מי שבחרו במפלגות גוש האופוזיציה כאל ישראלים שחשובים לו, כאל אנשים שהוא מכבד. איזנקוט, בנט ומי מחבריהם שיהיו מוכנים להיכנס תחת האלונקה של ישראל, יהיו חייבים, במקביל, להניח בצד את השנאות הקדומות, ולהפסיק לאפשר להן לנהל אותם. בנימין נתניהו נבחר בידי המוני ישראלים. מי שלא מוכן לדבר איתו, לא מוכן לדבר איתם.
שני הצדדים לא מגיעים לרגע הזה מאותה נקודת פתיחה. ביממה שאחרי פרסום התוצאות, כמעט כל הקולות הקוראים לאחדות באים ממחנה הימין ומתומכי הקואליציה הנוכחית. כך היה גם קודם לכן. בעוד בקואליציה היו שהצהירו עוד טרם הבחירות שיהיו מוכנים ללכת לממשלה רחבה אחריהן, באופוזיציה סירבו להעלות על דל שפתיהם את האפשרות הזו. בקואליציה שמענו את בצלאל סמוטריץ', מצהיר בריאיון לאלקנה שור במקור ראשון: "אני מוכן לוותר על חלק מהדברים שאני רוצה לקדם כדי שתהיה ממשלה רחבה שלא נשיג בה את כל מאוויינו, אבל עוד אנשים בעם ישראל ירגישו שהם חלק ממנה, שטוב להם במדינה הזאת. לוותר לאחים שלי? אני ודאי מוכן". גם בנימין נתניהו הכריז שהוא תומך ב"ממשלה לאומית רחבה". נכון, רק כל עוד הוא עומד בראשה, ועדיין זו התחלה חשובה. ומה באגף השני? שם, מסדר חברי האופוזיציה הבהיר לכל חבריו שמי שיעז להשמיע מילה בכיוון הזה, יחטוף. תשאלו את נפתלי בנט, שפלט לרגע שיהיה מוכן להיות שותף בממשלה שבה יכהן נתניהו כשר אוצר, ומיד ספג מחבריו מקלחת שאילצה אותו להבהיר: "לא נשב איתו בשום קונסטלציה".
וכאן צריך להגיד משהו על ההבטחות הללו. אם מישהו מתחייב לשבת רק בממשלה שתגייס את החרדים, זו התחייבות ערכית שיש מאחוריה תפיסת עולם שאפשר לכבד. כך גם מי שמצהיר שלא ישב בממשלה שבונה יישובים חדשים ביו"ש, או לחילופין, בממשלה שמקפיאה את בנייתם של יישובים כאלה. לעומת זאת, התחייבות לא לשבת עם נתניהו רק משום שהוא נתניהו – עוד לפני שראית את התוצאות, עוד לפני שהחל מו"מ קואליציוני, עוד לפני שהצבת תנאים, עוד לפני שדרישה אחת שלך נענתה בשלילה – זו התחייבות רגשית, מחנאית, שיושבת על מצע של איבה. ומכיוון שהתחייבות כזו ניתנה, אני פונה כאמור למצביעי המפלגות הללו ומבקש מהם: השמיעו קול. תהיו אתם הראשונים להבהיר למנהיגיכם שלאור תוצאות הבחירות, ההליכה יחד היא הפתרון המיטבי.
עוד כתבות בנושא
בנימין נתניהו הוא ראש הממשלה, ולפיכך האחריות לצעד הראשון מוטלת עליו. רגע אחרי פרסום התוצאות הרשמיות, הוא צריך להזמין ללשכתו את גדי איזנקוט, נפתלי בנט, אביגדור ליברמן ויאיר גולן, ולהכריז שבכוונתו להציע להם להצטרף לממשלת אחדות. מי ישב בה? מגולן ועד איתמר בן-גביר, כל מי שיהיה מוכן, וכל מי שקווי היסוד שייקבעו – בענייני הגיוס, והרפורמה המשפטית וההתיישבות ועוד - יתאימו לו. האם כולם יגיבו בחיוב ליוזמה הזו? נראה שלא. במחנה השמאל, הליכה עם נתניהו נתפסה עד כה כבגידה, וספק האם וכמה אמיצים יהיו מוכנים להתייצב נוכח פני הסכנה. מי בכל זאת יצטרף? מי שעבורו, כמו בסיסמה ההיא, "ישראל לפני הכול".
האם כל השותפים לממשלה כזו יצאו כשמלוא תאוותם בידם? סביר להניח שלא. אבל אין דרך אחרת. זה צו השעה. המנהיגים הנבחרים של מדינת ישראל חייבים לגלות אחריות לאומית. היו פה ראשי ממשלה שישבו למו"מ עם גדולי האויבים שלנו. לא יכול להיות שבנימין נתניהו וגדי איזנקוט לא יהיו מסוגלים לשבת למו"מ גם הם. משני עברי קו הגבול הפוליטי יש אנשים שרוצים בטובת המדינה. משני עברי הקו הזה יש פטריוטים שאוהבים את ארצם. המציאות שבה אלה ואלה לא מסוגלים לדבר כדי לקדם את האינטרסים החשובים כל כך לכולנו היא בלתי נסבלת. "צריך לעשות הכול כדי לא לחזור על בחירות נוספות", ביטא שלשום הנשיא יצחק הרצוג את מחשבותיהם של רבים. "אני מצפה מכל מי שיגיע לכאן לבוא עם ראש פתוח".
איך זה בדיוק יעבוד? מה יקבל כל אחד? מי יישא באיזה תפקיד? זה לא המקום לנהל את המו"מ הזה. אנחנו ניצבים בפני הזדמנות היסטורית להפסקת אש בין חלקי החברה הישראלית. אם נפספס אותה, נוכח האתגרים שבפנינו, זו עלולה להיות בכייה לדורות.
עוד כתבות בנושא
