לא ידוע אם נתניהו ינצח בבחירות הקרובות. כן ברור שרוב הימין יצביע לליכוד או לאחת ממפלגות הקואליציה של נתניהו, וזאת למרות טבח שמחת תורה. כיצד קורה ששלוש שנים לאחר אחד המחדלים הגדולים בתולדות מדינת ישראל, ממשיך ראש הממשלה לזכות בתמיכה כה רחבה?
ספק אם ניתן לענות על השאלה החשובה הזו באמצעות תשובה אחת. הסבר אחד הוא כל מה שקרה מאז אותו בוקר. נכון שנתניהו ומדינת ישראל לא סיימו את המלאכה באף חזית, אבל האופן בו נתניהו מנהל את כלל זירות המלחמה, שעדיין נמשכת למרות שלא תמיד אנו זוכרים זאת, היא בהחלט מרשימה.
גם בקרב אנשי ימין ומרכז שאינם נמנים על תומכי נתניהו, זוכה ראש הממשלה לציון גבוה על אופן ניהול המערכה. עיקר הקרדיט הציבורי הולך לנתניהו, כששר הביטחון, ראשי מערכת הביטחון ושאר בעלי תפקידים הם רק שחקני משנה במלחמת חרבות ברזל. מנגד, כל מי שעיניו בראשו רואה כיצד כלל המתחרים מהאופוזיציה לא רק שאינם תורמים למאמץ המלחמתי, אלא מבקרים את מהלכיו ההתקפיים של נתניהו, אשר במבחן הזמן מתגלים כמוצלחים ביותר.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
הסבר שני נעוץ בעבר היותר רחוק של נתניהו כראש ממשלה. נקודת הפתיחה של תופעת נתניהו היא לא שנת 1996, בה נתניהו נבחר לראשונה לראשות הממשלה. גם לא שנת 1999, בה הודח בבחירות על ידי אהוד ברק. כהונתו אז לא הותירה חותם משמעותי ולא העידה על העתיד.
ב-2001 הרבה לא השתנה, ונתניהו בחר להישאר מחוץ למירוץ לראשות הממשלה. אריאל שרון, שניצח אז את אהוד ברק, לא חש מאוים מדי מראש הממשלה לשעבר, והעניק לו את תפקידי שר החוץ ושר האוצר. כשנתניהו יחזור להתמודד על ראשות הממשלה ב-2006, הוא יקבל כתף קרה מאד מהציבור הימני. הליכוד בראשותו של נתניהו יגיע למקום הרביעי במספר המצביעים, עם 12 מנדטים בלבד, בדיוק כמו ש"ס ומנדט אחד בלבד יותר מאשר אביגדור ליברמן, שגם הוא עבר מישראל ביתנו לליכוד רק בזכות מה שקראו לו אז קולות החיילים.
למעשה מי שהחזיר את נתניהו לכס ראשות הממשלה היה לא אחר מאשר אהוד אולמרט, בכהונה שנתפסה ככושלת על ידי הציבור הרחב. כשהתבקשתי אי אז ב-2009 להסביר מדוע הימין תומך בנתניהו, נהגתי לומר שיש 5 סיבות. קוראים לסיבות הללו אהוד אולמרט, אריאל שרון, אהוד ברק ויצחק רבין. כל ארבעת המנהיגים הללו התעקשו להוביל את ישראל לעתיד יותר טוב, רק שאיכשהו המציאות המזרח תיכונית טפחה על פניהם והפכה את ישראל למקום יותר מסוכן לאזרחיה. הסיבה החמישית היא שיצחק שמיר כבר לא בחיים.
עוד כתבות בנושא
יצחק רבין ייבא לארץ את ערפאת וחבר מרעיו הטרוריסטים בתקווה שהם אלה שיאלפו את הפלסטינים, והם הביאו עלינו אוטובוסים מתפוצצים ברחובות ואלף ומשהו הרוגים.
אהוד ברק ניסה לחתור להסכם קבע, עם אותו ארכי מחבל והביא את המו"מ עם ערפאת לפיצוץ שהביא לאינתיפאדה השנייה ועוד שלל פיגועים רצחניים.
אריאל שרון התעקש לפנות את רצועת עזה מיהודים ללא כל תמורה, ומאז קיבלנו את שלטון חמאס וקן צרעות שבלתי אפשרי לרסן אותו ללא התיישבות יהודית.
אהוד אולמרט, גם אם נשים את פרשיות השחיתות בצד, יצא למלחמה בלבנון ללא כל הכנה ותכנן להמשיך את הנסיגות החד צדדיות ועקירת הישובים היהודים ביו"ש כאילו הוא לא למד מהניסיון של ההתנתקות.
הימני הממוצע לא צריך להיות מעריץ מושבע של נתניהו כדי להבין שרבין, ברק, שרון ואולמרט הם ההוכחה שאסור לטעות בבחירת ראש ממשלה ללא ראייה נכוחה של המציאות.
אם מי שהחזיר את נתניהו לכס ראשות הממשלה היה אהוד אולמרט, מי שהשאיר אותו שם בבחירות 2013 ובחירות 2015 היה ברק אובמה. זהו ההסבר השלישי.
עוד כתבות בנושא
העמידה של נתניהו בלחץ האדיר שהפעיל עליו הנשיא האמריקני עד שנת 2016 החזירו את אמון הימין בנתניהו למרות שלא עצר את אוסלו, תמך בהתנתקות ושאר חטאים שהיו אמורים להיות בלתי נסלחים (מי אמר עסקת שליט?).
ההסבר הרביעי טמון ברדיפה המשפטית נגד ראש הממשלה. עד בחירות 2015 נתניהו היה זה שהגן על מערכת המשפט. הוא זה שמנע מנאמן לקדם את פיצול תפקיד היועץ המשפטי והתובע הכללי. הוא זה שמינה את ציפי לבני לשרת המשפטים. הוא זה שמנע כל שינוי משמעותי במערכת המשפט. מדוע? אני לא יודע. אבל נדמה שהייתה הבנה שקטה בינו לבין מערכת המשפט שהם לא יפריעו אחד לשני.
בבחירות 2015 נתניהו ניצח בגדול. אף אחד לא צפה את 30 המנדטים שקיבל הליכוד ואת ממשלת הימין המובהקת כמעט שהוקמה בעקבות הבחירות. השמאל הבין שנתניהו הפך להיות הנכס של הליכוד ושל הימין, ורצה את הראש של נתניהו.
הפאניקה גברה עוד יותר כשטראמפ נבחר לנשיאות ארצות הברית בנובמבר 2016.
השמאל הבין שלא ניתן לעצור את נתניהו בדרכים דמוקרטיות. אז החלו לצוץ להם תיקי חקירה נגד נתניהו, הכוללים אישומים מגוחכים מהולים באכיפה בררנית. הראשון שבהם, תיק 1000, נפתח בדצמבר 2016. חודש אחרי היבחרו של טראמפ. אפילו המספרים שניתנו להם, סימנו את המטרה. 1000. 2000. 3000. 4000. תיקים שהמטרה שלהם אחת - הראש של נתניהו. לחץ אדיר הופעל על היועץ המשפטי לממשלה ועל כל מי שלא התיישר עם המערכת והמטרה האחת - ראשו של נתניהו.
עוד כתבות בנושא
והלחץ הזה עבד. הדיפ סטייט עשה את עבודתו נאמנה. נמצאו החוקרים והפרקליטים הנחושים דיים להרשיע את נתניהו. מי כי עבורו זו הייתה הדרך להפיל את נתניהו, ומי כי הוא האמין שנתניהו הוא אכן הדמון המרושע שמאיים על עתידה של מדינת ישראל. המסר חלחל היטב בקרב אנשי המחנה הלאומי: המאבק המשפטי בנתניהו לא מופנה רק כלפי נתניהו אלא כלפי הימין כולו.
ארבעת ההסברים הנ"ל (הדרך בה נתניהו מנהל את המלחמה מאז שמחת תורה, החלופות המסוכנות, העמידה האיתנה בלחצים בינלאומיים והרדיפה של מערכת המשפט), הם אלה שגרמו ועדיין גורמים לאנשי ימין רבים, שלא נמנים על מחנה נתניהו, להתייצב מאחורי בנימין נתניהו - בין אם בהצבעה ישירה למפלגת הליכוד ובין אם בהצבעה למפלגות ימין שהצהירו מראש על תמיכתן בנתניהו לראשות הממשלה. לא כדאי לזלזל בהסברים אלו. הם אלה שמאפשרים ליישב את הדיסוננס בו אנשי ימין יכולים לחשוב שנתניהו הוא "שקרן בן שקרן" ובאותה נשימה להוביל את מחנה "רק ביבי".