מערכת הבחירות של 1981 הייתה אלימה ורעה. הייתי אז ילד בוגר לגילו, ובזיכרוני נצרבו כמה תמונות קטועות ממנה. הארכיון זוכר יותר. שמעון פרס חטף אז עגבניות וקללות בעצרות בחירות. ליכודניקים הפריעו למוטה גור לנאום בבית־שמש, והוא צעק עליהם: "נדפוק אתכם כמו שדפקנו את הערבים". דודו טופז הכריז בעצרת בחירות של המערך: "אין כאן צ'חצ'חים. הם במצודת זאב". פרופ' ליבוביץ, שׂשׂ לכל מריבה כמנהגו, המליץ על מלחמת אזרחים נגד הימין.
| צילום: איור: תחיה קוטלרוב
מאז ראיתי מערכות בחירות רבות, אלימות יותר ופחות. למרבה ההפתעה, נדמה לי שזו הנוכחית מסתמנת עד כה כשקטה שבהן. כך לפחות המצב בזמן כתיבת השורות הללו. ביום שבו נפלה ממשלת בנט־לפיד ראיתי שני זרים צועקים איש על רעהו בין דוכני הירקות ביוחננוף. "הוא חוזר!" צעק אחד בשמחה נזעמת. "בחלום!" צרח השני בפנים אדומות. זה מה שראיתי אז, אך במערכת הבחירות הנוכחית איש אינו מפריע את שלוותם של חצילי יוחננוף. למה זה מפתיע? כי נתוני הפתיחה של מערכת הבחירות היו אמורים לכאורה לקחת אותנו למקום אחר לחלוטין. הזעם והרפורמה ומשפט נתניהו והסרבנות והטבח והמלחמה והפצ"רית – כל אלו אינם מתכון למערכת בחירות שלווה ומנומנמת.
לדאבון הלב, העם לא יצביע בעד אחדות, בין השאר כי שום מפלגה מבוססת אינה מציעה לו את האופציה הזו. אך את השלווה היחסית של מערכת הבחירות הזו אני רוצה לפרש כהצבעה נגד השנאה והטירוף. לפחות במובן הזה, העם כבר הצביע ברגליים ובידיים ובגרון: ברגליים שלא רקעו, בידיים שלא זרקו עגבניות, במיתרי הקול שלא נצרדו מצרחות. זה אינו פירוש אובייקטיבי, אלא פירוש שמתעקש להיות אופטימי ולראות דווקא את רבע הכוס המלאה. שלוש שנים אחרי שכמעט התרסקה הכוס כולה, יש דברים גרועים מאופטימיות עיקשת.
הכי מעניין
אני לא מהאו"ם, ומקווה מאוד שהימין ינצח. אך אני מקווה גם שהמנצחים יבחרו בשיקום לאומי ולא בדריסת יריביהם הפוליטיים. רבים בשני המחנות עובדים קשה כדי להדביק לפיוס הלאומי דימוי של צביעות מתקתקה ומלאכותית. אני מאמין שהמצב הפוך; שפיוס פוליטי הוא המסקנה הטבעית, ודווקא המריבות האינסופיות הן זיוף מאולץ. הפערים האידאולוגיים בין ימין לשמאל התכווצו, הדאגות שלנו דומות למדי, ובעיני הערבים הלוא כולנו מתנחלים. אלו שהתמכרו לשנאת נתניהו הממאירה ואלו שמשיבים להם כגמולם הרטורי מתאמצים מאוד לשכנע אותנו שאחדות תהיה מחווה ריקה, ניסיון לאחות רגל קטועה בעזרת פלסטר. האמת הפוכה לחלוטין: הפוליטיקה הנרגנת שלנו מסווה חברה מתפקדת ותוססת, כמו רטייה שחורה על עין בריאה.
יש חברות מפוצלות מאוד שהצליחו לבנות פוליטיקה מאחדת. דוגמה בולטת היא שווייץ, שהפוליטיקה שלה מתבססת על האצלת סמכויות לקהילות ועל ממשלת אחדות כפויה. הפוליטיקה שלנו עובדת הפוך: היא מפצלת עם מאוחד, כמו מכונית שההגה שלה תמיד מושך הצידה, לתהום.
מנהיגים טובים יכולים לרפא פוליטיקה נגועה. הגנרל דווייט אייזנהאואר נבחר ב־1952 לנשיא ארצות הברית, כשקרע פנימי חריף שיסע אז את החברה האמריקאית. בממשל הדמוקרטי התגלו כמה שערוריות של ריגול סובייטי; הרפובליקנים קראו להם "מפלגת הבגידה". הדמוקרטים מצידם עדיין לא סלחו לרפובליקנים על המשבר הכלכלי של 1929, וקראו להם "מפלגת השפל הגדול". הנשיא אייזנהאואר הרפובליקני סירב להשמיץ את המפלגה הדמוקרטית, שיתף פעולה עם המחוקקים הדמוקרטים בקונגרס, ואפילו מינה שרים ממפלגתם לקבינט שלו. אחרי שמונה שנות כהונה הוא הותיר אחריו חברה מפויסת ונינוחה.
גם אצלנו גנרל בכיר מתמודד בבחירות, אך איזנקוט אינו נוהג כאייזנהאואר. בנט הכריז באירוע בחירות כי נתניהו יוכל לכהן כשר בממשלתו, ולא התאפק מלהוסיף: "אבל אני לא יודע אם ליהודי שנושק לשמונים יש מספיק אנרגיות לעניין הזה". זוהי הצהרה ריקה, משום שבנט כנראה לא יוביל את הממשלה הבאה, ומשום שלפי הלכת דרעי־פנחסי (המקוממת) נתניהו לא יוכל לכהן כשר בזמן משפטו. אך גם הכאילו־פרגון הקמצני הזה עורר את חמתו של גדי איזנקוט, וזה מיהר ליישר קו עם הקיצוניים שברל"ביסטים: "אני לא מקבל את זה. כל מי שהיה בתפקיד ב־7 באוקטובר לא ראוי לשמש בתפקידי פיקוד והנהגה". לזכותו אפשר לומר רק שהצד השני אינו מצטייר כפייסני הרבה יותר. לשני הצדדים יש תירוץ טוב לשנאתם – אבל למה זה מגיע לנו?
לעוד טורים של הרב חיים נבון
