מי שביקש דוגמה קטנה להשפעתה ההרסנית של התעמולה התקשורתית הרעילה, קיבל אותה לפני כמה ימים בקיבוץ נחל־עוז. על הבמה ישבו נציגי מפלגות, בקהל צעקו כמה מהנוכחים לשרה אורית סטרוק "הדם על הידיים שלך". די לראות את התמונות האלה כדי להבין כמה שקר הוזרק לוורידי השיח הציבורי שלנו בשנים האחרונות.
כי בעולם שיש לו עניין בעובדות, אורית סטרוק הייתה צריכה להינשא בעוטף עזה על כפיים. כשהיא הזהירה מאוסלו, חשבו שהיא משוגעת. כשהצביעה על הסכנות שבהתנתקות, הקיבוצניקים בעוטף חגגו את המהלך. כשהיא ובצלאל סמוטריץ' דרשו לפני שנים לכבוש את עזה לפני שהיא תכבוש אותנו, המחנה הפוליטי שצורח לה עכשיו שהיא אשמה לעג לה שהיא משיחית. "מישהו מלבד סמוטריץ' רוצה את עזה?", ענה לה וליו"ר המפלגה שלה מאמר בהארץ. "לכבוש את רצועת עזה יעלה באלפי חיילים מתים", איימה תנועת השמאל "מחזקים". "האובססיה המשיחית של הימין המתנחלי נחשפת בכל שיגעונה".
ערב הטבח, אורית סטרוק שיגרה עוד ועוד מכתבי אזהרה לראש הממשלה נתניהו, לשר הביטחון יואב גלנט, לראש המל"ל צחי הנגבי ולרמטכ"ל הרצי הלוי. היא זעקה כשנפתלי בנט ויאיר לפיד הזרימו לעזה חומרים דו־שימושיים. היא זעקה חזק יותר כשהממשלה שלה המשיכה בכך. "החומרים האלה יחזרו אלינו כראשי נפץ בעימות הבא", כתבה, ופירטה את מלאי המוצרים המסוכנים שישראל מכניסה למדינת חמאס. אחרי כל זה, האופן שבו השמאל הישראלי הצליח להפוך את אורית סטרוק למכשפה ולמרשעת, רק כדי לא להתמודד עם המראה שהציבה בפניו, מלמד הכול.
הכי מעניין
על זה הבחירות. על האופן שבו השיח הישראלי מתנהל על אדנים של שקר, של הסתה ושל תעמולה.
עוד כתבות בנושא
במשך שנים ארוכות התנהלה המערכה הפוליטית שלנו על הציר שבין שתי תפיסות עולם. צד אחד דחף להסכמים עם האויב, וצד אחד הזהיר מפניהם. הצד הראשון הסביר שחייבים לחלק את הארץ, הצד השני התנגד לחלוקה הזו. השאלה האם אתה בעד או נגד הנוסחה "שטחים תמורת שלום" קבעה באיזה מחנה אתה, בשמאל או בימין. למרבה הצער, לא תמיד מימשו ממשלות הימין את מדיניות הימין, ועדיין, אירועי השנים האחרונות הכריעו איזו משתי התפיסות הייתה הנכונה, כשהמציאות הקשה הורידה לכולנו את החשק לוותר לערבים בקרב על האדמה. לא אני אומר את זה. השמאלנים אומרים את זה. גם הם הפנימו. די לראות איך כל מי שהיו פעם במחנה הזה – גדי איזנקוט, יאיר לפיד, נעם תיבון ואחרים – נמלטים ממנו כמו משטח השמדה. תקראו להם ימין, תקראו להם מרכז, תמציאו להם שמות של בעלי חיים, העיקר שלא תגידו עליהם שהם שמאל.
על זה הבחירות. כי חלק גדול מהשקר שאופף את הקמפיינים מנסה לשכנע אותנו שאין הבדל גדול בין נתניהו לאיזנקוט, ובין הממשלה לאופוזיציה. כולם נגד הרעים, כולם לא יפגעו בהתיישבות, ומבחינת כולם מדינה פלסטינית אינה על הפרק. ומכיוון שכל העת מסבירים לנו שהבחירות הללו הן על 7 באוקטובר, חשוב מאוד להתעכב על מסע הכזבים הזה.
עד 7 באוקטובר, נתניהו ואיזנקוט חלקו את אותה קונספציה שהביאה אותנו לאן שהביאה. אלא שמאז נפרדו דרכיהם. מאז אנחנו עם נתניהו החדש מול איזנקוט הישן. עם יד על הלב, אם מישהו היה מספר לכם בצהרי שמחת תורה ההוא שבסיומה של המערכה ישלוט צה"ל ב־60־70 אחוז משטח הרצועה, שזה יקרה אחרי שהשמדנו עד עפר ערים ושכונות, שכל צמרת חמאס תיעלם, שלא יהיו עוד חטופים חיים או מתים בידי האויב, שכוחותינו ישבו עמוק בתוך סוריה, שנסראללה והנהגתו יחוסלו, שארגונו יוכה, שעשרות כפרים בדרום לבנון יימחקו מ"גוגל מפות", ושנתקוף שוב ושוב באיראן – איש מכם לא היה מאמין. חזינו פה באחת ההתאוששויות הצבאיות המפוארות שנראו, והכול מול לחצים חיצוניים ופנימיים אדירים, שנתניהו וממשלתו עמדו מולם. של מי היה הלחץ הפנימי הזה? של איזנקוט, של בנט, של לפיד, של גולן, ושל תומכיהם. ועדת החקירה תצטרך לבוא חשבון עם מי שאחז בקונספציה ערב 7 באוקטובר. הבוחר הישראלי חייב לבוא חשבון עם מי שנתקעו בה גם אחרי הטבח.
עוד כתבות בנושא
תפיסת העולם של איזנקוט ובנט ולפיד וגולן גרסה שאת המלחמה חייבים לעצור. זה קרה כשסינוואר היה חי, ונסראללה היה חי, וחמינאי היה חי. אם ממשלת ישראל הייתה נכנעת להם ולרחוב, היינו נסוגים מהרצועה כפי שדרש חמאס, היינו נשארים מול חזבאללה במלוא עוצמתו, היינו מנועים מלתקוף באיראן, שמא הפרוקסיז שלו יפציצו בתגובה את כל ערי ישראל. זה לא ויכוח טקטי. זו המהות. אי אפשר להסביר שהאירוע המכונן שלנו הוא 7 באוקטובר, ושעליו אנחנו הולכים לבחירות, ואז להצביע למי שהצעותיו במהלך המלחמה היו מביאות אותנו לתבוסה. לכו לרשתות החברתיות ותצפו באינספור קטעים שבהם שטח איזנקוט במהלך השנים את תפיסת עולמו. הוא לא האמין מעולם בניצחון על הטרור, הוא חיפש תמיד את דרך השקט וההסדרה. אם זה היה משתנה ב־7 באוקטובר, ניחא. רבים כמוהו טעו. אבל הוא המשיך עם זה הלאה. הוא דרש את הפסקת המלחמה. הוא רצה שממשלת נתניהו תשחרר מחבלים ותיכנע לדרישות סינוואר. הוא תמך במפגינים שתבעו את זה. מתן כהנא, בכיר מפלגתו, ישב באולפן הטלוויזיה והסביר למה חייבים לעשות עסקה עם חמאס, למה אין ברירה אלא להפסיק את המלחמה, ולמה צריכים לחתום עם חיזבאללה על הסכם 1701 חדש. זה קרה לפני הביפרים. לפני שהכרענו את המערכה. תארו לעצמכם איפה היינו אם הממשלה הייתה מקשיבה להם.
זוכרים את הסרטון של כל בכירי מערכת הביטחון שדורשים מנתניהו להפסיק להילחם? כיכב בו יורם כהן, פעם ראש שב"כ והיום מספר 2 ברשימת איזנקוט. כיכבו בו נדב ארגמן, ושלמה אהרונישקי, ואפרים הלוי, ותמיר פרדו, ואורי שגיא, ודני יתום, ועמי איילון, ובוגי יעלון, ודן חלוץ, ועמוס מלכא. "יותר מאלף שנים של ניסיון מדיני־ביטחוני", כפי שהעידו על עצמם. הנה חלק מהציטוטים שלהם אז: "אנחנו נמצאים ערב תבוסה... המלחמה הזו הפסיקה להיות צודקת... אני לא מכיר צבא שניצח גרילה... מלחמה ללא מטרה מדינית גוזרת תבוסה... מלחמת שולל... ההישגים שלנו בעזה די מוגבלים... לא קידמנו כרגע שום דבר בנושא החטופים... יש לנו ממשלה שהמשיחיים משכו אותה לכיוון לא רציונלי... אם מישהו מדמיין שנוכל להגיע לכל מחבל ולכל בור ולכל נשק, ובמקביל להביא את החטופים שלנו הביתה - הדבר הזה הוא פנטזיה... הגיעה העת להפסיק את המלחמה הזאת... נסיגה לפרימטר והפסקת המלחמה".
בנימין נתניהו וממשלתו צריכים לקבל את עיטור הגבורה על יכולתם להתמודד מול שטף הרעל הזה, שדחף לתבוסה. שום עסקה עם חמאס – שאנשי האופוזיציה כיוונו אליה - לא כללה הישארות שלנו בעומק הרצועה, לא כללה שחרור של כל החטופים, ולא כללה היתר לצה"ל להמשיך לפגוע באנשי חמאס כפי שאנחנו עושים היום. ממשלת הימין – ממשלתם של "אוכלי המוות", "המפקירים", "המשיחיים" – היא שהביאה לכל ההישגים הללו, ובאופן מדהים לא קיבלה עליהם בתקשורת ולו נקודה אחת של זכות.
עוד כתבות בנושא
במשך תקופה ארוכה התנהל נגד הממשלה הזו ותומכיה קמפיין ציני ומכוער שהאשים אותם שאין להם רצון לשחרר את החטופים. זו הייתה אחת התעמולות הבזויות שראתה המדינה הזו. "פה נלחמו עליהם", הסבירה לאחרונה מגישת מהדורת חדשות כשהיא מצביעה על כיכר החטופים. עולם הפוך. לוחמים סיכנו את חייהם, נהרגו ונפצעו כדי לחפש כל פרט שיסייע לאתר את אחיהם במנהרות, אבל באולפנים ובשורות האופוזיציה העניקו את הקרדיט למפגינים שעמדו בכיכר ודרשו לתת לארגון הטרור כל מה שידרוש.
חבורה כעורה שבין חבריה חתן פרס נובל, ראש מוסד, ראש שב"כ, רמטכ"לים, סופרים ופרופסורים מהאקדמיה הוציאה ספר שכותרתו "מר הפקרה – מורשתו של נוטש החטופים". האיש שעמד בראש המערכה להחזרתם הוצג שם כמי שלא אכפת לו מהם.
מסקנות הוועדה
כמה אכלו לנו את הראש עם הצורך להקים ועדת חקירה. הפגנות, עצומות, הבטחות בחירות. כמה הסבירו לנו שאם לא תקום ועדה שתקבע מה עשינו לא נכון אתמול, לא נוכל לתקן כלום לקראת מחר. הראיתי פה בעבר כמה תעמולה סובבת את הדרישה הזו, וכמה גדולה ההשקה בין מי שדורשים ועדת חקירה בהווה למי שדורשים להתעלם ממסקנות ועדות חקירה מהעבר, כשאלה לא מתאימות להם. דוגמה? קחו את ועדת וינוגרד שהקים אהוד אולמרט אחרי מלחמת לבנון השנייה. ועדה רצינית שבה היו חברים שופט, שני פרופסורים חשובים מהאקדמיה ושני אלופים במילואים. בדין וחשבון הסופי של הוועדה, היא הסבירה מה צריך לעשות כשישראלים נחטפים בידי האויב. זה פרק מטלטל, שתואם לגמרי את מה שעשתה הממשלה בסוגיית החטופים, והפוך לגמרי ממה שדרשה האופוזיציה.
הוועדה ניתחה מה קורה כאשר מתנהל מו"מ "תוך לחץ ציבורי גדול הסובב סביב כאבן של המשפחות". "...ככל שהחשיבות שאנו מייחסים להשבת החטופים גדולה יותר - כך 'מחיר' ההשבה שיידרש – ויתקבל – גבוה יותר, ובאותה מידה עולה התמריץ לבצע חטיפות נוספות", קבע וינוגרד. "אם אנחנו פועלים על מנת לשחרר שבויים או חטופים בצורה המגדילה משמעותית את החשש כי אחרים ייהרגו או ייחטפו, המסר שאנחנו שולחים על ידי כך אינו מסר של כבוד עצום לחיי כל חייל וכל אזרח, אלא של התנהגות רגשנית בחלקה, שבהכרח יוצרת סיכונים מיותרים לחיים ולביטחון של חיילים ושל אזרחים".
ובהמשך: "לא קל לעמוד מול כאבן של המשפחות... גם משפחותיהם של אלה שאיתרע מזלם להיות החטופים והנעדרים של היום צריכות לדעת כי 'עסקות מטורפות', העשויות להביא לשחרור בניהן, תהווינה תמריץ ניכר שיביא להגדלת החשש כי 'יקירים' רבים ייחטפו בהמשך... מנהיגיה של אומה צריכים לקבל אחריות לא רק לחטופים ולמשפחותיהם אלא לציבור כולו... המדיניות ארוכת השנים של ישראל, שלפיה לאחר משא ומתן ארוך ניתנת תמורה גדולה מאוד עבור החזרת חטופים ושבויים, כולל גוויות, מעודדת חטיפות נוספות". הבנתם? ממשלת ישראל פעלה בהתאם למסקנות ועדת וינוגרד. התקשורת, הרחוב, איזנקוט, בנט, גולן ולפיד דרשו ממנה לפעול הפוך. ומי הוצג כמטורף?
עוד כתבות בנושא
אזהרות ערלות
דיברנו על קמפיין שקר? לכו אל מה שקרה כאן בשבועות האחרונים, עם ה"חשיפות" שביקשו להוכיח שערב המלחמה נתניהו קיבל שלל התראות מהאמירויות, מהמצרים, מסינוואר, מהשב"כ, מצמרת צה"ל, מכולם. זה היה קמפיין בלתי אינטליגנטי ברמות נדירות שניסה לשכנע אותנו שכל העולם ידע על המתקפה של חמאס והתכונן אליה, חוץ מנתניהו.
הרי כולנו היינו פה ב־7 באוקטובר. כולנו ראינו איך צה"ל לא היה קיים. איך השב"כ לא הבין מאיפה זה בא לו. איך סינוואר עשה בית ספר לכל זרועות המודיעין שלנו. איפה היו באותו יום מר ונמהר כל אלה שעכשיו מסבירים לנו שהם ידעו, וחשו את הסכנה והתריעו? אם ידעו, למה לא העלו כוננות? למה לא הקפיצו כוחות כשהסימנים המתריעים הגיעו? איך אפשרו את ההדממה? איך לא השאירו כוחות עתודה בחג? איך לא פיזרו את מסיבת הנובה? טויוטות נכנסו לשטחנו, גדר הגבול נפרצה במיליון נקודות, ישראלים נשחטו ונאנסו במיטותיהם, וכל אלה שמספרים עכשיו שהתריעו לא עשו כלום כדי למנוע את זה?
הרי כולנו ראינו את מירה שושני, בכירת השב"כ מכפר עזה, מספרת בערוץ 12 איך היא עצמה, כמומחית לחמאס, לא הבינה מה קרה לסינוואר ומה הוא עושה. כולנו שמענו איך היא צלצלה למשרד בתחילת המתקפה, וראש המטה המבצעי של המרחב בכבודו ובעצמו הסביר לה ש"זה תרגיל". אז התרעות מוקדמות היו לכם? בחייכם, כמה אפשר לשקר? על מי אתם עובדים? איזו עיתונות מהדהדת שטויות כאלה? איזו אופוזיציה רצינית חוזרת עליהן?
עוד כתבות בנושא
מדינה בדרך
ההיסטוריה לא חוזרת על עצמה בדרך כלל באותו מתווה בדיוק. ולכן, 7 באוקטובר הבא לא יהיה כנראה בניר־עוז. אולי הוא יהיה בכפר־סבא, אולי במודיעין, אולי בעמק חפר, אולי במקום אחר. הפלסטינים אוספים נשק, הפלסטינים מבריחים, הפלסטינים מתאמנים, ומהמקום הזה אי אפשר לנפנף הצידה את הסוגיה הפלסטינית, לטשטש פערים בין ימין לשמאל, ולמכור לנו שכולם חושבים אותו הדבר, כי "ממילא הנושא הפלסטיני איננו על הפרק". הנושא על הפרק ועוד איך. מישהו יודע להגיד מה יקרה מחר, כשהעולם יפעיל לחץ בכיוונה של מדינה פלסטינית? מחצית מהאופוזיציה הנוכחית באה מבית מדרש שתמך במדינה כזו, ואין לדעת מה תעשה המחצית השנייה וכמה תצליח לעמוד בלחץ.
הממשלה הנוכחית מנצחת את הפלסטינים בשטח. דרך בנייה, דרך חוות ששולטות על קרקע, דרך יד קשה מול אבו־מאזן והחיילים שלו. מי יעשה את זה מחר? איזנקוט, שממילא לא נלהב מהחוות? יאיר גולן? לפיד? נעם תיבון? אחרי 7 באוקטובר, זו סוגיה שאתם מוכנים להמר עליה? הרי כשממשלת ישראל הנוכחית ביקשה לקדם את הבנייה באזור אי־1, שמטרתה גדיעת רעיון המדינה הפלסטינית, איזנקוט הודיע שהוא מתנגד. אז תמשיכו לספר לעצמכם שאין הבדל בינו לבין נתניהו?
עוד כתבות בנושא
יש צדדים
מילה אחרונה. כתבתי במהלך המלחמה סדרה של טקסטים קשים מאוד נגד הציבור החרדי. אני לא עושה לציבור הזה הנחות. בטח לא את ההנחות שעשו נפתלי בנט ויאיר לפיד, כשבממשלה שלהם קידמו חוק שפטר את החרדים בפועל משירות בצה"ל. אבל אחרי שאמרתי את זה, אני מודע לשימוש הפוליטי הציני שעושים בסוגיה הזו באופוזיציה. חברי גדעון דוקוב הנחה השבוע פאנל פוליטי שיזם "פורום המילואימניקים הדתיים". כשנציגי האופוזיציה (מתן כהנא מ"ישר", ישראל בן שטרית מ"ישראל ביתנו" ומשה טור־פז מ"ביחד") נשאלו "נניח שנתניהו מנצח וזוכה לרוב, האם תסכימו להצטרף אליו כדי שלא תקום קואליציה עם החרדים, ואפשר יהיה להעביר חוק גיוס?", השורה התחתונה, צייץ אחר כך דוקוב, הייתה ברורה: "המטרה היותר חשובה מבחינתם היא שנתניהו לא יהיה ראש ממשלה". העמדה הזו שלהם לגיטימית. המאמץ להסתיר אותה - אגב ניסיון מתמיד להציג את הקואליציה כ"ממשלת המשתמטים" ואת סוגיית הגיוס כחשובה ביותר בעולם - לגיטימית פחות.
אני חס בעיקר על המבולבלים במחנה הדתי־לאומי שאני שומע מהם השוואה בין ממשלה שתישען על חרדים לממשלה שתישען על ערבים, בטענה שבשני המקרים מדובר במפלגות לא ציוניות. זאת השוואה מחפירה. כי עם כל הביקורת על המפלגות החרדיות, ויש כזו, כשאנחנו נלחמים נגד האויב אני יודע בדיוק לאיזה צד מחזיק ח"כ יעקב אשר אצבעות, ולאיזה צד מחזיק ח"כ אחמד טיבי אצבעות. החרדים בצד שלנו, הערבים בצד של האויב. ואת זה אסור לשכוח.