"הפעם אנחנו עומדים באמת בפני בחירות גורליות לעתיד המדינה", מסבירים לנו בצדק וברצינות תהומית בכל מערכת בחירות מחדש. וכשגורל המדינה בידיים שלך, בידי נבחר הציבור שלך, אתה לא משחק משחקים ולא נשאר בבית. גם ראשי המפלגות לא. הם נחושים, הם רציניים, הם מגויסים לטובת המטרה. ואז מגיע ליל המדגמים, והמועמד וסביבתו נראים כמי שזכו להגיע למעמד הנשגב של גמר המונדיאל או לרגע הכרזת הזוכים והמפסידים של "הכוכב הבא". גורל העם היהודי יחכה למחר בבוקר, השמחה לאיד לא.
אנחנו עוקבים אחרי סדרת הריאליטי הזאת במשך כל השנה, מזדהים עם מי מהמועמדים, בזים קלות או קשות למתחרים וצופים בחיוך או באכזבה בתרועות הניצחון במטה המפלגה. רק שבניגוד לחיבוק המסורתי בין זוכים למפסידים בקרבות ספורטיביים, בזירה הפוליטית לא שמעו על אצילות של מנצחים. מרגע שעמודות המדגם נעצרות על עמדת יתרון, חגיגת הדמוקרטיה מגיעה לסיומה, ואת ארשת הרצינות של אדם שמקבל על עצמו עול עבדות בשירות המדינה מחליפים חיוכי שחצנות ושררה.
שלושים שנות נתניהו, שהתאפיינו במחנאות סביב איש אחד, הפכו את שמחת הניצחון לצהלה אגרסיבית שמוחקת את מחנה היריב – פעם מימין, פעם משמאל. אלא שמאז הבחירות הקודמות קרה משהו. משהו גדול. משהו שהביא לקרבה והיכרות ממשית בין בוחרים ממחנות שונים. לוחמים שהצטופפו יחד בטנקים ובשוחות, צעירים שהסתתרו באותה המיגונית, שכנים שבילו שעות ארוכות בצוותא באותו המקלט. מדינה שלמה שאכלה יחד מאותו המסטינג של גורל העם היהודי. שידעה דאגות משותפות, קרבות תדמית מול עולם שאיבד את שפיותו. והחרדה הקיומית שהורידה מסכות ומחסומי תודעה ב־7 באוקטובר לא מסתיימת בקלפי. גם האחווה והחברויות שנוצרו משני צידי גדר הרק־לא־ביבי.
הכי מעניין
זה לא אומר שמי מהם מתכוון להצביע בניגוד לאידאולוגיה שלו, זה רק אומר שהם מגיעים לרגע ההכרעה באי נוחות מסוימת. שגם אם נבחר הציבור שלהם ינצח, והמחנה שלהם יקבל סיכוי גבוה יותר להרכיב את הממשלה הבאה, הם עדיין ירגישו צביטה עבור החברים הטובים שלהם שהפסידו. גם בשעת ניצחונם, הם מסוגלים להזדהות עם כאבי ההפסד של היריב הפוליטי. לא משום שנדמה להם שהתכנסנו לשם תחרות ספורטיבית, אלא דווקא משום שאלה בחירות גורליות לעתיד המדינה. ומי שלחם יחד, מי שהחזיק את העורף יחד, מי שיצא לו להכיר את האחר במעגלי שיח או בסיורים בדרום ובצפון, יודע שבשעה שהוא עצמו חוגג את אמונתו שהמדינה ניצלה מהליכה בדרך מסוכנת, חבריו הטובים מרגישים את ההפך הגמור.
אם מי מנבחרי הציבור מסוגל לראות את תמונת המצב המורכבת הזאת ולהרגיש את הזהות הישראלית על כל גוניה גם בתוך הניצחון, הוא עשוי להיות מי שיכריע את הבחירות באמת. בחיבורים במקום חרמות, בשיתוף פעולה לאומי במקום בהתבצרות מחנות. ההכרעה הזאת לא תתקיים בקלפי, אלא בשימוש אחראי בתוצאות הבחירות ביום שאחרי, אולי אפילו בתוך קלחת השמחה בליל המדגמים.
תסביך רדיפות
עוד לפני שהבחירות בישראל בנויות על הצבעה שבטית, הן בנויות על הצבעה לעומתית. לפני שניישר קו עם מסורת משפחתית או עם אינטרס מגזרי, נהדר במצוות היום והפרשה: "אם השמאל ואימינה, ואם הימין ואשמאילה". ככל שהביקורת על נתניהו וסמוטריץ' תהיה אגרסיבית יותר, כך תגובת הנגד תהיה חריפה יותר. בשמאל הישראלי יודעים היטב כי כל שנות "רק לא ביבי" הביאו עליהם את "רק ביבי" ו"דווקא ביבי" ושימרו היטב את שלטונו של שנוא ליבם. כבר בבחירות 2015 הם למדו שהם הקמפיין הכי טוב של הליכוד. מה שהתחיל בעידן בגין עם ה"צ'חצ'חים", התגלגל ל"מנשקי הקמעות" של יאיר גרבוז, והגיע עד הלום עם ההתבהמות הלא־מודעת של גליה אלבין. זה עובד גם בכיוון ההפוך, כמובן, כשהתבטאויות מתריסות של נתניהו מצליחות לצופף שורות נגדו.
משהו דומה קורה בקמפיין האגרסיבי נגד מפלגת "עמך ישראל", שחוצה את גבולות הטעם הטוב ומופנה נגד אישים ראויים – גיבורי ישראל בגוף וברוח, וגם משפחות שכולות. אנשים שביקשו להיות אלטרנטיבה נקייה למפלגות לאומיות נגועות בסיאוב, מצאו את עצמם מככבים בשלטי חוצות משמיצים, ברחובות היישוב שלהם ולאורך כביש 60. דווקא מי שקבלו בימי מחאת הרפורמה על רדיפת בני משפחותיהם – במקומות העבודה של בנות הזוג, או בתחנות הסעת הילדים לבית הספר – עושים כעת את אותו הדבר בדיוק לעופר וינטר, לללי דרעי, וגם לדוידי בן־ציון שנאלץ לפרוש כדי להגן על משפחתו מכאב לב מיותר.
כשהן נהנות מתקציב נדיב של מפלגות ותיקות, מתעקשות הרשימות שמאחורי הקמפיין לשמר את כוחן ולסכל כל אפשרות לרענון השורות ולהתחדשות המחנה הלאומי בכוח חלוצי איכותי וראוי. על מזבח הגשמת משאלת הסקרים, כבר הפכו את ללי דרעי לאשת שמאל, את יוסף חדאד לחרב פיפיות פוליטית, ואת עופר וינטר לגיס חמישי. ההתלהמות הזאת מחזקת את המסר של "עמך ישראל", שמבקשת להיות אלטרנטיבה לאותו משחק פוליטי מיותר. למרבה האירוניה, יש בימין מי שמביטים בחיוך על הירי בתוך הנגמ"ש של גוש השינוי, שעה שהם עצמם דואגים לחסל במו ידיהם כל שותף פוטנציאלי שעשוי לתת להם אורך נשימה שלטוני.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
לעוד טורים של אורלי גולדקלנג
