את אורי זגדון אנחנו מכירים מאז שהיה בכיתה ט' עם הבן שלנו. בחור מתוק, עמוס במוטיבציה לעשות דברים גדולים. אחרי הלימודים התגייס ליחידה מובחרת. ב־7 באוקטובר, כשלחם בקיבוץ בארי, נרצחה אחותו ריני במסיבת הנובה. לפני כמה חודשים הקים לזכרה את חוות הל"ה. בחול המועד סוכות נסענו לבקר אותו. מעט אחרי המחסום, בדרך המובילה מהשפלה לגוש עציון, יורדים ימינה לשביל עפר, ואחרי נסיעה של כמה דקות באמצע שום מקום, מגיעים. צריך להיות משוגע לדבר כדי לגור במקום כזה, בתנאים כאלה, ואורי וטוהר זוגתו בהחלט עונים להגדרה.
עוד כתבות בנושא
החווה שלהם יושבת מול הכפר הערבי הגדול צוריף, לצידה של גדר ההפרדה. אורי וטוהר, במובן מסוים, הם הפרימטר. מדרום להם קמה חווה נוספת שמנציחה את אחד מנופלי 7 באוקטובר, חוות אורות, על שמו של סרן אורי מרדכי שני, לוחם גולני, אחיה של בעלת המקום.
אצל זגדון העבודות בעיצומן. גדרות נמתחות, בזנטים ננעצים באדמה, ובין אלה לאלה בולט אוהל לבן קטן, ביתם הארעי של זוג המייסדים. מה תעשו בחורף, אנחנו שואלים בזהירות. יהיה טוב, הם מחייכים. יש להם בינתיים 13 עגלות, ולצידן תוכניות וחלומות על עדר גדול בהרבה, על חקלאות לסוגיה, ועל בית מלאכה שייצר מקומות עבודה לצעירי האזור. אלפי דונמים הפקידה המדינה בידיהם, והם מתכוונים להסתער עליהם.
הכי מעניין
מיזם החוות, הצצות כמו פטריות אחרי הגשם, הוא המעשה הציוני־התיישבותי החשוב ביותר שהתרומם כאן בעשורים האחרונים. עשרות נקודות כאלה תופסות כבר יותר ממיליון דונם ביהודה ושומרון, בבקעה ובהר. שתי מטרות משמעותיות הן ממלאות. האחת, לייצר ביטחון ותחושת ביטחון באזורים רווי טרור, דם ואויבים. השנייה, ליזום, להפוך את הקערה, ולנצח את הפלסטינים בקרב על הקרקע, קרב שהם היו היחידים שהתמודדו בו במשך שנים רבות. מאז הונחה על השולחן תוכנית פיאד, שביקשה להקים מדינה פלסטינית בשטח בלי צורך בהכרזה רשמית, הולכים הערבים ומשתלטים על כל פיסת אדמה פנויה. בתכנון אסטרטגי מסודר, במימון של מדינות העולם, נכבשו דונם אחר דונם.
כשממשלת ישראל קידמה בניית 40 יחידות דיור בבית־אל והמתינה לכינוס של מועצת התכנון העליונה כדי שזו תאשר את הבנייה - שהניבה שכונה חדשה בין המכולת לבית הכנסת, בעיבורו של היישוב - הפלסטינים יצאו מגבולות הכפרים שלהם ובנו עוד ועוד. בשעה שאנחנו השקענו ביחידות דיור שלא סייעו להתבססות בשטח, הם חשבו מאה צעדים קדימה. הם בנו לצד היישובים ובסמוך לצירי תנועה אסטרטגיים ועשו כל מה שאפשר כדי לחנוק את מה שעשינו אנחנו. החוות, כאמור, הפכו את הראש. במקום ש־5,000 אנשים יתפסו 200 דונם, שני אנשים תופסים 3,000.
עוד כתבות בנושא
וכדי לא לעשות סלט, וכדי לא לאפשר לשונאי ההתיישבות הרבים לבלבל, נעשה כבר עכשיו סדר. החוות אינן מה שאתם רואים בחדשות בפרק המוקדש ל"יהודים רעים". מיזם החוות מוקם ומתפתח תחת איגוד החוות בתיאום מלא עם רשויות המדינה, באישורן ולפי הנחיותיהן. צה"ל מאשר את המיקום הראוי לכל חווה על פי שיקוליו שלו. משרד החקלאות והמנהל האזרחי מתאמים מול המייסדים את שטחי הגידול והמרעה. וכן, יש במקומות הללו עבודה נפלאה עם נוער אידיאליסטי שתורם, מתנדב, מסייע, ונותן את שלו למפעל המבורך הזה.
מי שרוצה להבין את קנה המידה של המהפכה מוזמן ללכת אל המספרים המטורפים: אם תחברו את שטח החוות החקלאיות כולן, תקבלו היקף קרקע הגדול בערך פי חמישה מזה של ההתיישבות היהודית ביו"ש כולה. זו שנבנתה במאמץ רב, ביזע רב, וכן, גם בדם רב.
מי שייסע, רק לצורך הדוגמה, בכביש אלון, לא יוכל שלא לחוש בהבדל. דגלי ישראל על הכבישים, חווה מימין, חווה משמאל, חווה בכל מקום. אתה נוסע בשטח שפעם היה גורם לך לפקוח עין שמא תגיע התקפה חבלנית בלתי צפויה, ומרגיש לפתע כמי שנוסע בביתו שלו. לא מכבר אמר לי שי מימון, חבר שנפצע קשה בפיגוע שבו נורה למוות מלאכי רוזנפלד, שהפיגוע ההוא לא היה יכול להתרחש היום כפי שהתרחש אז. התנועה החופשית ממקום מגוריהם של המחבלים אל מקום הפיגוע ובחזרה לא תיתכן עוד. היום, אי אפשר לעשות את הדרך הזו בלי להיתקל בנקודת יישוב יהודית.
אם במשך שנים יהודים חשו ביטחון כשהסתובבו ביישוביהם, וכשיצאו מהש"ג הרגישו שחצו אל ארץ זרה, נוכריה, מפחידה - עכשיו הכול התהפך. הערבים חיים בכפריהם, וכשהם יוצאים מהם, כך הדבר בגזרות רבות, הם נכנסים לאזור יהודי. באזור היהודי הזה לא תהיה בנייה בלתי חוקית פלסטינית. באזור היהודי הזה לא תהיה תוכנית פיאד. באזור היהודי הזה לא תימשך ההשתלטות העוינת על הקרקע. באזור היהודי הזה אזרחים כחול־לבן מסתובבים לפתע בביטחון גדול מאי פעם.
חוות אביחי | צילום: נעמה שטרן
קחו את חוות אביחי, שהקימו איתן ועדי מלט, הקרויה על שמו של הרב הצבאי הראשי לשעבר, תא"ל הרב אביחי רונצקי ז"ל, אביה של עדי. החווה, ששולטת גם היא על כמה אלפי דונמים, יושבת על גדר ההפרדה מול ראש־העין. איתן לוקח אותי ברכבו אל נקודה בגדר. כאן, הוא מצביע, המחבלים שביצעו לפני כמה שנים את הפיגוע הרצחני באלעד, חתכו את מה שהיה אמור להיות מכשול, ונכנסו ללא הפרעה. הגדר איננה "חכמה", ואם סיור של צה"ל לא ייתקל באקראי במי שמבקש לעבור אותה, המחיר יכול להיות כבד. עכשיו, לפחות שם, הסיכוי שזה יקרה ירד פלאים. איתן מלט, מ"פ חי"ר במילואים, מסתובב עם החבר'ה שלו בשטח, ורכב לא יכול לחצות סתם כך את הגזרה שהוא מופקד עליה בלי שמישהו יבחין בו. לא מכבר הקים את "חוות בניהו", רגל קדמית שמשגיחה על הגדר מקרוב, ודי לראות אותו מסייר בשטח שניתן לו לפיקדון, זה שמפריד בין דיר־בלוט ובין העיר הישראלית הסמוכה, כדי להבין שלתושבי ראש־העין משתלם יותר לממן את מלט ואת פעילותו מאשר לממן רכב סיור שיטייל ברחוב שלהם.
בימים שאנחנו שומעים על חקלאים הנאנקים תחת הנטל, מתארים כמה קשה להתפרנס מעבודת האדמה, ומסבירים בכאב שהגיל הממוצע של עובדי האדמה בישראל מתקרב לגיל הפנסיה - החוות ביו"ש הפכו את החקלאות מחדש למשלח יד מלא שמחת חיים, יצירה והתפתחות. לי'צי ותמרים, עגבניות וזיתים, ענבים ויקבי יין, בקר וצאן. מי שעבודת האדמה מדברת אליו יסתובב בשטח ויתמוגג מפריחה ציונית משובבת נפש.
למהפך הזה אחראית ממשלת ישראל ואחראים השרים בצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק. למהפך הזה אחראי צה"ל, מהרמטכ"ל אייל זמיר דרך אלוף הפיקוד אבי בלוט, ועד למח"טים שתחתיו. וכדי להעניק לקודמים להם את שלהם, אזכיר שבשתי חוות ותיקות שביקרתי בהן סיפרו המייסדים שאלוף הפיקוד הראשון שזיהה את התרומה הגדולה שיכולות חוות כאלה להעניק היה רוני נומה, ובחווה נוספת העניק החוואי את האשראי ליהודה פוקס.
משה מאירסדורף חברי הזכיר כאן לאחרונה כמה מהר אנחנו מתרגלים לניסים. עד לא מזמן נהרסו כאן יישובים ושכונות בצווי בג"ץ. כל ילד זוכר את הקרבות סביב מגרון ועמונה ונתיב האבות. תשעה בתים פה, חצי רחוב שם.
עוד כתבות בנושא
והיום? היום אתה נכנס לפגישה ויוצא ממנה עם פוש על שני יישובים חדשים. הולך לאכול צהריים וחוזר עם עוד אחד. ואלה לא יישובים על הנייר אלא כאלה שרואים בשטח. מתי בהיסטוריה חיינו בתקופה כזו? איך חלפו הימים שבהם בקשה לעשרים יחידות דיור בירושלים הביאה לידיעת געוואלד בהארץ, שגררה תגובה חריפה מהממשל האמריקני, שאילצה את ראש ממשלת ישראל לשבור את הראש מה עושים עכשיו. התרגלנו מהר מאוד לטוב, העיר כאן נכונה מאירסדורף, והטוב הזה איננו עניינם של תושבי יהודה ושומרון, כפי שהגנה על גדרות עזה לא הייתה רק עניינם של אנשי ניר־עוז. ערביי רצועת עזה פרצו את שער הכניסה בנגב המערבי כמו שערביי יו"ש עלולים לפרוץ את שער הכניסה בקריית־גת, בכפר־סבא או בעמק־חפר.
גיבורי החוות ראויים להצדעה על העמידה הזו על המשמר הלאומי. בתנאים לא תנאים, בחורף ובקיץ, בגשם ובחום, הם מוותרים על נוחות, על שכנים, על חברה ועל ביטחון, ובוחרים בעבודת כפיים קשה וסיזיפית, בידיעה שהם חלק ממשהו גדול.
כל אזרח שמכיר ומוקיר את ההתיישבות, כל ישראלי שמלמד את צאצאיו על תולדות הציונות, חייב להתאמץ לראות את הנס שלהם בעיניים. לראות ולהשתתף. יותר מ־25 אלף איש תורמים מדי חודש ח"י שקלים למפעל הזה, כדי להיות שותפים. אני הצטרפתי אליהם. חפשו בגוגל "קרן החוות" ובואו גם אתם לתת כתף.
עוד כתבות בנושא
