השורות הבאות מיועדות הפעם לפלח מאוד מסוים של הקוראים: אלה המעוניינים שבשבוע הבא יתרחשו בישראל חילופי שלטון – אם בגלל טבח 7 באוקטובר, ההשתמטות החרדית, השחיתות השלטונית, מחלוקת רעיונית על תפישת ארץ ישראל השלמה, או כל סיבה אחרת.

מבחינת הקוראים האלה, ברור שכל מפלגות הקואליציה הנוכחית לא באות בחשבון. מי שמעוניין בחילופי שלטון, ולא רק בהצבעת מחאה, גם לא יבחר באף אחת מהמפלגות שלא ברור אם הן עוברות את אחוז החסימה. עבור קוראי מקור ראשון, גם שתי המפלגות הערביות אינן אופציה ממשית, שהרי אף אחת מהן אינה מזדהה עם הציונות. נותרו אפוא 4 מפלגות: ישר, ביחד, ישראל ביתנו והדמוקרטים. שתיים מהן – ישראל ביתנו והדמוקרטים – שוב פחות באות בחשבון בגלל תפישת עולמן הנוטה לקיצוניות, המתבטאת גם בסגנון הדיבור של ראשי המפלגות האלה.

נשארו שתי מפלגות, שביניהן נחלקים ו/או מתלבטים רוב הקולות של מצביעי האופוזיציה: "ביחד" בראשות נפתלי בנט, ו"ישר!" בראשות גדי איזנקוט. לביחד יש כמה יתרונות בולטים, והעיקרי שבהם הוא הניסיון הפוליטי של נפתלי בנט – כמי שכבר כיהן כשר חינוך, כלכלה, ביטחון וראש ממשלה, ואף הצליח כראש ממשלה להחזיק קואליציה מורכבת ומסובכת שכללה מפלגות שהיו ביניהן מחלוקות עמוקות (הכישלון המהיר יחסית של ממשלתו נגרם על-ידי אנשי מפלגתו ולא על-ידי השותפים).

יש הטוענים גם לזכותו של בנט שרשימתו העכשווית כוללת אנשי עשייה בולטים, ולא רק ידוענים כמו ברשימת של איזנקוט. אבל האמת היא שהטענה הזו נכונה רק בחלקה: נכון שאנשי איזנקוט יותר מפורסמים, אבל אין פירוש הדבר שיש להם פחות רקורד עשייה. יורם כהן כראש שב"כ, שאול מרידור כראש אגף תקציבים, ועדי אלטשולר כיזמית חברתית בולטת למרות גילה הצעיר, ובוודאי איזנקוט עצמו כרמטכ"ל, שאינם בעלי רקורד עשייה נחות מזה של אף אחד ממועמדי הצמרת ברשימת בנט.

אבל הסיבה העיקרית להעדיף את איזנקוט, במיוחד מבחינת בני הציונות הדתית, היא ריבוי המועמדים הדתיים והמסורתיים המככבים ברשימה שלו: יורם כהן, אורית פרקש-הכהן, מתן כהנא, חילי טרופר, שירה שפירא, אלעזר שטרן, טל אוחנה ואליסף פרץ – 8 שמות בין 20 המועמדים הראשונים (40%). זהו נתון שכמדומני לא התקיים בישראל מעולם במפלגה שאינה מוגדרת כדתית מובהקת.

הנתון הזה חשוב משתי סיבות: ראשית, ברור לגמרי שהציונות הדתית היא מגזר שהשפעתו על החברה הישראלית הולכת וגדלה בהתמדה, וייתכן שכבר כיום ניתן לדבר עליה כמגזר בעל מעמד מכריע. נוכחות בני הציונות הדתית בצבא, בהנהגת ההתיישבות ביו"ש, ובצמרת של רוב המערכות האזרחיות במדינה - אפילו בצמרת ארגוני השמאל יש נוכחות בולטת של בוגרי החינוך הדתי – כאשר מדובר בציבור בעל חינוך אידיאולוגי מאוד – מבטיחה שהשפעתה של הציונות הדתית רק תתעצם בטווח הנראה לעין.

דווקא על רקע הבולטות הזאת, ומול ההקצנה הדתית והפוליטית הגוברת בחלק הימני-חרד"לי של הציונות הדתית, החלה בשנים האחרונות לבלוט מחדש גם הרוח הציונית-דתית הקלאסית, זו שהתמקדה לא בארץ ישראל אלא קודם כל במדינת ישראל: בממלכתיות, בשלטון החוק, ובאחדות העם. מול בצלאל סמוטריץ' ושמחה רוטמן, מובילי המהפכה המשפטית, קמו אישים כמו פרופ' ידידיה שטרן ועו"ד רז נזרי להוביל את רוח הפשרה הממלכתית. חשוב מאוד שהוויכוח הפנים-מגזרי הזה יקבל ביטוי גם במערכת הפוליטית, שבה בסופו של דבר מתקבלות ההחלטות, ושהיא גם הגורם המשפיע ביותר על דמות השיח הציבורי.

הסיבה השנייה היא שהוויכוח המדובר הוא לא רק על דמותה של החברה הישראלית בהווה, אלא גם על דמותה של היהדות לכמה דורות קדימה. השיח מהסוג הזה אמנם צריך להיות מובל בעיקר על-ידי אנשי רוח: רבנים, פילוסופים, אנשי תרבות והגות. אבל במאה ה-21 גם הקשב לקולם של אלה תלוי במידה רבה בנוכחותם של אנשי ציבור ופוליטיקאים, שיהדהדו עמדות דומות.

החברה הישראלית מצויה כבר כמה עשורים בעימות עז בין היהדות והישראליות, תוך סכנה הולכת וגוברת למחיקתה של הישראליות, יורשתה של הציונות. כדי שהתסריט המסוכן הזה לא יקרה, חיוני שגם בשמה של היהדות ידברו אנשים שהישראליות, וגם ערכי ההומניזם האוניברסלי, יקרים לליבם, והם מבינים שרק האיזון הרגיש בין כל היסודות האלה הוא שיוכל להוליך את החברה הישראלית והעם היהודי לחוף מבטחים.