בנובמבר 1944 החלו מפציצי B-29 אמריקניים להפציץ את יפן "לפי הספר": לאור יום, מגובה רב, תוך תקיפת מפעלים ספציפיים באמצעות כוונת ההטלה "נורדן" – מערכת הכיוון המדויק המתקדמת ביותר בזמנה.
עוד כתבות בנושא
הניסיון נכשל. בגובה 30,000 רגל, רוחות חזקות הסיטו את הפצצות הרחק מהמטרות, ועננים הסתירו את היעדים. מפעל המנועים למטוסים "נקג'ימה", הממוקם בקרבת טוקיו, ספג פגיעות חוזרות ונשנות, אך ללא תוצאות משמעותיות. בראשית 1945 הודח הגנרל הייווד הנסל מתפקידו, ומחליפו, הגנרל קרטיס לה מיי, ניצב בפני בעיה שדיוק טכני לא יכול היה לפתור.
יפן פיזרה חלק ניכר מהייצור המלחמתי שלה בתוך הערים עצמן. רכיבים למטוסים, מנועים וכלי נשק יוצרו בבתי מלאכה קטנים ובבתים פרטיים, השזורים בתוך שכונות מגורים. למעשה, השכונות הללו הן שהיוו את המפעלים הצבאיים.
הכי מעניין
כשיפן עלתה באש
הפתרון של לה-מיי היה אש. בליל ה-9 במרץ 1945, כ-300 מפציצי B-29 הגיחו בגובה נמוך בחסות החשיכה, והטילו על טוקיו כ-1,665 טונות של פצצות תבערה (נפלם). כ-16 מייל רבוע (כ-41 קמ"ר) מהעיר עלו באש, ובין 80,000 ל-100,000 בני אדם נספו בלילה אחד. גורל דומה פקד יותר מ-60 ערים יפניות נוספות.
על פי אמות המידה של אמנות ז'נבה כיום, "מבצע מיטינגהאוס" (Operation Meetinghouse) היה נחשב, למצער, כפשע מלחמה אפשרי. הפרוטוקול הנוסף הראשון לאמנות ז'נבה, משנת 1977, אוסר על תקיפות המתייחסות לעיר שלמה כמטרה צבאית אחת. כל קו הגנה רציני בסוגיה זו היה נשען על הטענה כי שליטי יפן הפכו במכוון את הערים הללו לנכסים צבאיים.
עוד כתבות בנושא
עם זאת, כמעט איש אינו מכנה את הפצצות התבערה על יפן בשם "ג'נוסייד" – ובצדק. רצח עם דורש כוונה להשמיד קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית "באשר היא". אמריקה שאפה להביס לחלוטין משטר שרצח מיליוני אזרחים ברחבי אסיה, טבח בנאנג'ינג, ניהל את מערכת "נשות הנחמה" של עבדות מינית בקנה מידה תעשייתי וביצע ניסויים בבני אדם תחת יחידה 731 - משטר שאכזריותו התחרתה בזו של הנאצים.
לאחר פרל הארבור, אמריקנים רבים אמרו דברים גזעניים על היפנים. "להרוג יפנים, להרוג יפנים, להרוג עוד יפנים" של אדמירל ויליאם האלסי הופיע על שלטי חוצות. אבל ההוכחה הברורה ביותר לכוונה הגיעה לאחר הכניעה. אמריקה כבשה את יפן, הטמיעה בה חוקה דמוקרטית, האכילה את אזרחיה והזרימה כסף לשיקומה. מדינה הנחושה להשמיד את העם היפני, לא מבלה שבע שנים בשיקום שלו.
קיסר יפן ומשפחתו | צילום: Richard A. Brooks / AFP
כמעט אף אחד לא מכנה את הפצצות התבערה של יפן "רצח עם", ובצדק.
עכשיו בואו נסתכל על עזה.
במשך 16 שנים לאחר כיבוש הרצועה מידי פת"ח ב-2007, חמאס עשה בכוונה את מה שיפן עשתה תחת לחץ של מלחמה אבודה. הוא בנה את צבאו בתוך ומתחת לנוף האזרחי. הוא חפר כ-600 קילומטרים של מנהרות מתחת לבתים, בתי ספר, מסגדים ובתי חולים. הוא הציב משגרי רקטות ליד מגרשי משחקים ובתי ספר של האו"ם, הפעיל מרכזי פיקוד מתחת לבית החולים שיפא ובנה פירי מנהרות בתוך חדרי שינה של ילדים. מלט וצינורות שנועדו לבתים הוכנסו לביצורים. לאחר מכן, בבוז לאזרחיו אליו משטרים מעטים השתוו, חמאס מנע מתושבי עזה את המקלט שבנה לעצמו. כאשר צה"ל הורה לתושבי עזה לעזוב את אזורי הלחימה, חמאס הורה להם להישאר - ואף ירה במי שניסה לעזוב.
עוד כתבות בנושא
אם הדילמה של לה מיי הייתה שהמפעלים היו השכונות, זו של ישראל הייתה גרועה יותר. בעזה, הצבא של חמאס והתשתיות שלו היו מתחת לשכונות ובתוכן, בעוד שהמחבלים התלבשו כמו אזרחים מן השורה - במטרה להיטמע בתוך האוכלוסייה האזרחית.
תשובתה של ישראל הייתה הפוכה מזו של לה מיי. במקום אש, היא השתמשה בתחמושת מדויקת. במקום הפתעה, היא הזהירה אזרחים באמצעות מודעות נייר, הודעות טקסט ושיחות טלפון לפני תקיפות, ופתחה מסדרונות פינוי. היא עצרה את הלחימה כדי לחסן את ילדי עזה נגד פוליו. היא העבירה מזון ותרופות לשטח בו נלחמה. היא שלחה כוחות קרקעיים למנהרות ולסמטאות, כשהיא סופגת אבדות שאף צבא ב-1945 לא היה מקבל כדי לחוס על אזרחי האויב.
התוצאות מראות זאת. לאחר שלוש שנות מלחמה, מספר ההרוגים הכולל בעזה, לפי נתוני חמאס עצמו, כולל מחבלים, עומד על מעט יותר מ-70 אלף - פחות מלילה אחד בטוקיו. הנתונים של משרד הבריאות של עזה מראים כעת שגברים בגיל לחימה מהווים את מרבית ההרוגים, הרבה מעבר לאחוז היחסי שלהם באוכלוסייה, וזהו ההפך ממה שיוצרת הפצצה חסרת הבחנה.
עוד כתבות בנושא
הסבל בעזה אמיתי, אף אחד לא מכחיש זאת. אבל החוק ברור לגבי מי נושא באחריות כאשר צד אחד מסתתר מאחורי אזרחיו ומטמיע את מכונת המלחמה שלו בקרב האוכלוסייה. פרוטוקול נוסף אוסר שימוש באזרחים כמגנים אנושיים ודורש מכל צד להרחיק מטרות צבאיות מאזורים מיושבים ככל האפשר.
חמאס בילה 16 שנים בעשיית ההפך. על פי אותה אמנה, נוכחותם של אזרחים אינה הופכת מטרה צבאית לחסינה. אם זה היה המצב, אז כל ארגון טרור וכל דיקטטורה היו מנצחים בכל מלחמה פשוט על ידי הסתתרות מאחורי אזרחיהם.
מה שמביא אותנו לסטנדרט הכפול.
מה שמותר לארה"ב
אמריקה החריבה עד היסוד עשרות ערים יפניות, ובכל זאת היא זכורה – ובצדק – כאומה שהביסה משטר מפלצתי וסייעה לשקם את עמו ולהפכו לבעל-ברית חופשי ומשגשג. ישראל התמודדה עם גרסה מושרשת יותר של אותה בעיה, בחרה במידה רבה יותר של איפוק, ובכל זאת היא מואשמת ב"רצח עם" ברחבות הקמפוסים, בבניין העירייה של ניו יורק ובדוחות של האו"ם.
אחד מאותם דוחות הגיע מוועדה בראשותה של נאווי פילאי – מי שוועדת פרס נובל העניקה לה השבוע את פרס השלום על מסירותה, כביכול, למשפט הבינלאומי. מסירות זו, כך נראה, נעצרת בנקודה שבה החוק דורש הוכחת כוונה.
עוד כתבות בנושא
ההאשמה ב"רצח עם" המופנית כלפי ישראל נכשלת באותו מבחן שפוטר את אמריקה מאשמה. מטרות המלחמה המוצהרות של ישראל היו השמדת חמאס והשבת החטופים הביתה, ולא השמדת הפלסטינים "באשר הם". חמאס היה יכול לסיים את המלחמה בכל יום שלאחר 7 באוקטובר, לו רק שחרר את החטופים והניח את נשקו.
תושבים מתפנים מהעיר עזה, תחילת ספטמבר 25' | צילום: AFP
ישנו לקח נוסף שניתן ללמוד משנת 1945: יפן הפכה לאומה חופשית ושוחרת-שלום רק לאחר שהמשטר המיליטריסטי שלה הובס לחלוטין, פורק מנשקו והוחלף, ולאחר שבתי הספר שלה חדלו לחנך ילדים למות למען הקיסר. איש לא הציע להותיר את שליטי יפן בתפקידם כדי שיוכלו להתחמש מחדש. עזה ראויה לאותה הזדמנות, ותהליך זה יכול להתחיל רק באותו אופן שבו החל ביפן.
הרס מבנים מעולם לא נחשב לרצח עם. משטר ההופך את עריו לתשתית צבאית הוא זה שנושא באחריות כאשר הן נחרבות. כך היה בטוקיו, וכך הדבר בעזה.
עוד כתבות בנושא
