קייקו אוגורה הייתה בת שמונה בלבד כאשר האטומים בפצצה שהוטלה על הירושימה החלו להתפצל. כשנפגשנו בינואר, במרחק כתשעים מטרים ממקום הפגיעה, היא הייתה בת 87. קומתה כמטר וחצי עם נעלי עקב. כעת היא איטית יותר משהייתה בנעוריה, אך עדיין פוסעת בביטחון, בצעדים זעירים ונגררים. פעמיים היא הדפה את זרועי המושטת לעזרתה בשעה שצעדנו על משטחי האבן הלא יציבים של גן הזיכרון לשלום בהירושימה. תחילה בנימוס, בהמשך בנימה של קוצר רוח.
אוגורה עדיין זוכרת את אותו בוקר נורא באוגוסט, לפני שמונים שנה. אחיה הבכור, שלימים מת מסרטן שנגרם מקרינה, עמד אז על גבעה מצפון לעיר כשהמפציץ שכונה "אנולה גיי" התקרב. הוא ראה אותו מנצנץ, קטן וכסוף, בשמי התכלת הצלולים.
היא שיחקה בדרך הסמוכה לביתה; אביה השאיר אותה בבית ולא שלח אותה לבית הספר. "הייתה לו תחושה מבשרת רעות", סיפרה לי. היא עדיין זוכרת את עוצמת הבזק האור הלבן של הפצצה, "אור השדים", כפי שכינה אותו ניצול אחר. גל ההדף שהכה מיד לאחר מכן היה בעוצמת סופת טייפון, אמרה. הוא הטיח אותה ארצה והיא איבדה את הכרתה. עד היום איננה יודעת לכמה זמן.
נשיא רוסיה ולדימיר פוטין | צילום: Ramil Sitdikov / POOL / AFP
כמו רבים אחרים שחוו את עוצמת הפצצה באותו יום, גם אוגורה הייתה בטוחה שהיא הוטלה עליה ישירות. למעשה, היא הייתה במרחק של שני קילומטרים וחצי ממוקד הפיצוץ. עשרות אלפים היו קרובים ממנה. גלי החום והאור התת־אדום ששטפו החוצה קטלו יותר מ־20 אלף ילדים.
אוגורה סיפרה לי שלאחר הפיצוץ הראשוני השתוללו בעיר שריפות במשך שעות ארוכות. ניצולים השוו את הרחובות הבוערים לציורים של הגיהינום שמופיעים בכתבי יד בודהיסטיים מימי הביניים. כשהיא התעוררה, העשן שכיסה את השמיים גרם לה לחשוב שכבר לילה. היא דידתה בחזרה לביתה ומצאה אותו הרוס למחצה אך עומד על תילו. בני אדם שעורם התקלף מעליהם צלעו לעברה ממרכז העיר. הבאר של משפחת אוגורה עדיין פעלה, והיא החלה לחלק מים. שני אנשים מתו לנגד עיניה בשעה שלגמו. גשם שחור החל לרדת. כל טיפה הייתה ספוגה בקרינה, לאחר שעברה דרך שרידי ענן הפטרייה. הוא הותיר על עורה כתמים אפורים־שחורים.
בימים שלאחר ההפצצה שרף אביה מאות גופות בגן סמוך. נראה היה שהעיר עצמה פשוט נעלמה. בצילומי אוויר נראה שרשת הרחובות שבמרכז הירושימה הצטמצמה לקווי מתאר חיוורים בלבד. יותר מ־60 אלף מבנים חרבו. אחד מהמעטים שנותרו עומדים היה מבנה כיפתי מאבן. הוא עומד עד היום, לאחר שהממשלה חיזקה אותו כדי לשמרו. כשהקפתי את הבניין יכולתי לראות דרך החורים שפער הפיצוץ בקירות, את ערימות ההריסות שבפנים.
"בניין הכיפה" בהירושימה אחרי ההפצצה | צילום: AP
אוגורה ואני צעדנו אל הקשת המונומנטלית שבמרכז "גן הזיכרון לשלום". שם, בתיבה, מאבן מונח ספר המכיל את שמותיהם של כל מי שידוע שנספו בהטלת הפצצה על הירושימה. עד כה נרשמו בו יותר מ־340 אלף שמות. רק חלק מהם מתו ברגעי הפיצוץ הראשונים. עשרות אלפים אחרים נספו בחודשים שלאחר מכן ממחלות קרינה, או בשנים הבאות מסרטן נדיר. כל מי שחי בזמן ההפצצה נפגע, אפילו הצעירים ביותר: עוברים שעדיין היו ברחם בעת הפיצוץ פיתחו מיקרוצפליה (היקף ראש הקטן ביותר משתי סטיות תקן מהממוצע התואם לגיל ולמין הילד). במשך עשרות שנים, בכל פעם שקרוב משפחה חלה, אוגורה חששה שמחלה הקשורה לקרינה הכתה גם בו. לעיתים קרובות כך היה.
במהלך השנים הגיעו ליפן ידיעות על כך שמדינות נוספות פיתחו ארסנל גרעיני. במקביל, ה"היבקושה" – הכינוי היפני לניצולי ההפצצות הגרעיניות – נשאו בסטיגמה של "מוטנטים". אוגורה סיפרה לי שבנות במחנה הקיץ שהלכה אליו בכל שנה בדקו במקלחת אם נותרו על גופה צלקות כווייה. נישואיהן של חברות אחדות בוטלו בידי חתנים לעתיד שחששו ממומים מולדים בצאצאיהם. היא בעצמה חששה שנישואיה יתבטלו עד הרגע שבו החל הטקס.
מאז הפצצת הירושימה, אוגורה ועמיתיה ההיבקושה חזרו שוב ושוב על סיפוריהם, על הפיצוץ ועל תוצאותיו המתמשכות. אך גם הצעירים שבהם מצויים כבר בשנות השמונים לחייהם, ועד מהרה לא ייוותר מהם איש. הזוועה המוחשית של מתקפה אטומית הולכת ומתפוגגת מהזיכרון, דווקא בשעה שמרוץ התחמשות גרעינית חדש עלול להפוך מלחמה גרעינית כוללת לסבירה יותר.
חרף העיסוק האינטנסיבי באיראן בשנים האחרונות, האירוניה האכזרית היא שמזרח אסיה היא הזירה שבה מתחוללים כיום מרוצי ההתחמשות המהירים ביותר, בסין ובקוריאה הצפונית. ייתכן שאנו ניצבים ערב "אפקט דומינו" של התפשטות גרעינית, ממש בצילה של הירושימה. ככל הנראה הוא יתחיל בקוריאה הדרומית ויתפשט ליפן, ולא בטוח שהוא ייעצר שם. ייתכן שהמאמץ רב־השנים למנוע את התפשטות הנשק הגרעיני ברחבי העולם עומד לקרוס.
האם אפשר לסמוך על אמריקה
בוקר קר וסוער אחד בסיאול, שבוע לפני שפגשתי את אוגורה, מסרתי את מכשיר הטלפון שלי בשערי המכון הקוריאני לניתוחי ביטחון, גוף המייעץ לממשלת קוריאה הדרומית ולראשי המטות המשולבים שלה. בתוך המבנה האפור המתין לי האסטרטג הגרעיני הו טה־קיון. עד לאחרונה שימש סגן שר ההגנה לענייני מדיניות, והוביל את משלחותיה של קוריאה הדרומית לשיחות הגרעין עם ארצות הברית. הוא אלוף־משנה לשעבר, בעל גוף של שחקן רוגבי ונוכחות חסונה. ואף על פי כן, באותו בוקר הוא נראה מוטרד מאוד.
דונלד טראמפ בדיוק החל את כהונתו השנייה כנשיא ארצות הברית, וכבר גילה פחות ריסון מאשר בכהונתו הראשונה. כמעט מיד הוא איים בכוח צבאי על דנמרק, ונראה היה שבעיניו – ואולי אף לשביעות רצונו – רוסיה תוכל להכריע את גורלה של אוקראינה כפי שתרצה. יחסו המזלזל לבריתות ותיקות הדאיג את הו. "אינני בטוח מה יקרה בטראמפ 2.0", אמר לי. בקוריאה הדרומית, הסביר בניסוח זהיר של דיפלומט, "תופסים אותו כבלתי־יציב בקבלת החלטות", בהשוואה לקודמיו בבית הלבן.
יציבות היא ערך עליון בעיניהם של אסטרטגים גרעיניים, שמקצועם מחייב אותם לדמיין, בפרטי פרטים מטרידים, כיצד נראית אי־יציבות במרחב גרעיני. כשמהימנותה של ארה"ב כבעלת ברית מוטלת בספק, הו מביט בחרדה סביבו על השכונה המסוכנת שבה ארצו ממוקמת. קוריאה הדרומית תלויה על הקצה המזרחי של אירו־אסיה. אפילו חיץ דק כמצר טייוואן אינו מפריד בינה ובין שלוש האוטוקרטיות החמושות בנשק גרעיני שמצפון לה. קוריאה הצפונית עדיין נתונה מבחינה טכנית במלחמה עם הדרום, ותשעת מיליוני תושבי סיאול מודעים היטב לקרבתה. ממרכז העיר, שבו גורדי שחקים ניצבים לצד ארמונות עתיקים מימי שושלת ג'וסון, נדרשות ארבעים דקות בלבד כדי להגיע אל השטח זרוע המוקשים המפריד בין המדינות.
טראמפ וקים גון ב2019. | צילום: אי.פי.איי
כאשר הצפון־קוריאנים שטפו את הגבול בראשית מלחמת קוריאה בשנת 1950, שני העמים היו עניים וסבלו מתוצאות הכיבוש האכזרי של יפן לאורך 35 שנה. במשך שלוש שנים השתוללה המלחמה לאורך כל חצי־האי, מרכס מושלג אחד למשנהו, וגבתה את חייהם של יותר משני מיליון בני אדם. לדרום־קוריאנים אין כל רצון לשוב על החוויה ההיא, אמר לי הו ביובש, והצביע על העיר הנוצצת והמפוארת מחוץ לחלונו. "התגברנו על מלחמת קוריאה ובנינו כלכלה ואורח חיים", אמר. לקוריאה הצפונית יש הרבה פחות מה להפסיד.
קים ג'ונג און שולט בפיונגיאנג זה 13 שנה, ובמהלכן איים שוב ושוב על הדרום באיחוד בכוח, ולאחרונה אף בסיפוח גלוי, כפי שעשה ולדימיר פוטין באוקראינה. קים מגדיל במהירות את הארסנל הגרעיני שלו. כבר היום יש בידיו עשרות ראשי נפץ, והוא איים להשתמש בהם לא רק כנשק הגנתי של מוצא אחרון, אלא אף במתקפת פתע שתהפוך את סיאול ל"ים של להבות".
במשך עשורים סייע האיום בתגובה אמריקנית עזה להרתיע את אביו וסבו של קים מלפלוש לדרום. אך קים שולט בעידן שבו נראה כי השלום האמריקני הולך ודועך. כעת דווח כי ארה"ב שוקלת למשוך את כוחותיה מקוריאה הדרומית, אף שבכירי הממשל הכחישו זאת. "העם הקוריאני אינו יודע אם המחויבות האמריקנית כלפיו אמיתית", אמר לי הו. ייתכן שבקרוב יחליטו כי כדי להרתיע את קים הם זקוקים לנשק גרעיני משלהם.
במרבית המאה האחרונה פעלה ארצות הברית לצמצם הפצת הנשק הגרעיני, בהצלחה לא מבוטלת. נשיאיה שלחו דיפלומטים, חבלנים וכוח צבאי לחסל תוכניות גרעין באמריקה הלטינית, באירופה, באפריקה ובאסיה. הם עשו זאת משום שנשק גרעיני הוא מסוכן, ומשום שכל מדינה נוספת שמחזיקה בו מפחיתה עוד את עוצמת הכוח שהיה בידי ארצות הברית כשהיא הייתה היחידה שהחזיקה בו.
פעם אחת בלבד סייעה ארצות הברית לבעלת ברית לפתח תוכנית נשק גרעיני, כאשר חלקה את ממצאיה המדעיים עם בריטניה, שותפתה הזוטרה בפרויקט מנהטן. בשנת 1946 אסר הקונגרס על כל שיתוף כזה, ומאז פעלו נשיאי ארה"ב למנוע מגרמניה המערבית, אוסטרליה, לוב, ברזיל, שוודיה ואחרות להקים ארסנל, ואף הצליחו לשכנע את דרום אפריקה לפרק מה שכבר בנתה. כיום, מתוך 193 מדינות העולם, תשע בלבד מחזיקות בנשק גרעיני. קוריאה הדרומית הייתה יכולה בקלות להיות העשירית. המדינה עשירה ובעלת מיומנות טכנולוגית, ושכנותה לקוריאה הצפונית מעניקה מניע מספק. הסיבה שאין לה ארסנל גרעיני מוכן היא שבשתי הפעמים שבהן החלה לפתח אותו, נשיא אמריקני גילה זאת ושכנע אותה לעצור.
האופוריה של שנות התשעים
החונטה הצבאית ששלטה בקוריאה הדרומית בשנות השבעים פיתחה את תוכנית הגרעין הסמויה הראשונה של המדינה, לאחר שארצות הברית אותתה על נסיגה מאסיה, תהליך שנחתם בנפילת סייגון. הגנרלים החרדים ניהלו בחשאי מגעים עם צרפת לרכישת מתקן להפרדת פלוטוניום. כאשר נודע על כך לנשיא ג'רלד פורד, ממשלו איים לבטל את הברית הצבאית בין ארצות הברית לקוריאה הדרומית, ולחץ לבטל את העסקה. בסופו של דבר אשררה קוריאה הדרומית את האמנה לאי־הפצת נשק גרעיני, בשנת 1975.
כעבור שש שנים בלבד, לאחר שקוריאה הצפונית החלה בבניית כור פלוטוניום, התערב ממשל רונלד רייגן כדי לעצור תוכנית גרעין נוספת. היא הייתה פחות מתקדמת מן הראשונה, אך גם אותה דרש רייגן לבטל. הוא הבטיח לנשיא קוריאה הדרומית דאז, צ'ון דו־הוואן, כי כוחות קרקע אמריקניים יישארו בחצי־האי הקוריאני ללא הגבלת זמן, וצ'ון הסכים להפסיק את המחקר הגרעיני באופן סופי.
קוריאה הצפונית, לעומת זאת, לא ראתה כל סיבה לרסן את שאיפותיה. בשנות האופוריה שלאחר המלחמה הקרה הסיר הנשיא ג'ורג' בוש האב את ראשי הקרב האמריקניים שהוצבו זמן רב בבסיסי קוריאה הדרומית, ולאחר מכן לחץ על נשיאה לחתום עם הצפון על התחייבות משותפת להותיר את חצי־האי חף מנשק גרעיני. ההתחייבות התבררה כתרמית: כעבור 14 שנים בלבד, בימי נשיאותו של ג'ורג' בוש הבן, ערכה קוריאה הצפונית את הניסוי הראשון שלה בפצצה גרעינית גולמית.
ברק אובמה, שהיה אופטימי בענייני גרעין, האמין שיוכל לשכנע את סין ללחוץ על קוריאה הצפונית לוותר על תוכניתה. אך גם זה לא צלח. השיקול הראשון בסדר העדיפויות של נשיא סין שי ג'ינפינג בנוגע לקוריאה הצפונית היה ועודנו יציבות משטרו של קים: קריסת שלטונו תביא להצפת פליטים בסין, ותשמוט מידיו את מדינת החיץ המפרידה בינו ובין קוריאה הדרומית, בעלת הברית הוותיקה של ארצות הברית. נכונותו של שי ללחוץ בנושא הייתה מוגבלת, וקים המשיך לצבור ראשי נפץ נוספים.
ייתכן כי שי חש שאינו במעמד שבו יוכל להטיף לקים על הפצת נשק גרעיני. הוא עצמו עסוק כעת במרוץ הצטיידות מהיר יותר מכל מה שעשתה מדינה כלשהי מאז שיא המלחמה הקרה. במשך עשרות שנים הסתפקה סין בכמה מאות ראשי נפץ, שנחשבו להרתעה מספקת. כיום הוא מוסיף כמאה ראשי נפץ חדשים בכל שנה, ושואף לארסנל בסדר גודל דומה לזה שבידי ארצות הברית ורוסיה, אולי אף גדול יותר. זה חלק מ"החזון הסיני" שלו, ההתחדשות הלאומית הגדולה שדמיין לעמו.
במובן מסוים, במזרח אסיה כבר החל אפקט דומינו מטלטל של הפצת נשק. ג'וליאן גווריץ, ששימש מנהל בכיר לענייני סין וטייוואן במועצה לביטחון לאומי בתקופת ממשל ביידן, אמר לי שהמרוץ הגרעיני המסחרר והשאפתני של סין טלטל מדינות רבות ברחבי אסיה. בקוריאה הדרומית וביפן כאחת, שילוב החששות הללו עם חוסר הוודאות סביב ממשל טראמפ "עשוי להביא אותן לשקול רעיונות שבעבר נחשבו לבלתי־נתפסים".
פגישה דרום קוריאה על פיתוח אטום גרעיני ב2023 | צילום: AFP
מומחים מעריכים שלקים יש כ־50 ראשי נפץ, ועוד חומר בקיע שממנו אפשר להרכיב כ־90 נוספים. שאיפותיו הגרעיניות הלכו ותפחו במקביל לאלה של סין. הוא איננו רוצה להיות שווה ערך להודו ופקיסטן, שהסתפקו בכ־170 ראשי נפץ כל אחת. קים מבקש להגיע ל־300, בדומה לבריטניה ולצרפת, כך סיפרו לי מקורות.
לדברי הו, אסטרטגים גרעיניים כבר פיתחו השערות באשר לאופן שבו עשוי קים להשתמש בארסנל של 300 ראשי נפץ, אם אי־פעם תפרוץ מלחמה גרעינית בחצי־האי. מאה מהם, כך לפי ההערכה, יוקצו לטילים קצרי־טווח. אלה יוכלו לפגוע בבסיסים צבאיים, בנמלי תעופה, בנמלים, ואולי אף בסיאול עצמה – בתוך פחות משתי דקות. מכאן יורחב טווח התקיפה אל מחוץ לקוריאה הדרומית, עם מאה ראשי נפץ שיוקצו לתקיפת בעלות בריתה האזוריות של קוריאה הדרומית, בראש ובראשונה יפן. קים מנסה בינתיים לבנות טילים בליסטיים בין־יבשתיים אמינים, שעליהם יורכבו מאה ראשי הנפץ הנותרים. טילים אלה יוכלו להגיע עד ארצות הברית, בגלים, ולהציף את מערכות ההגנה שלה.
מדיניות העמימות
הניסוי הראשון של קוריאה הצפונית בטילים בליסטיים בין־יבשתיים בשנת 2017 היה "שובר סף", אמר לי ג'ייק סאליבן, ששימש יועץ לביטחון לאומי בממשל ג'ו ביידן. הניסוי הראה שמאמציו של קים לבנות טילים המסוגלים להגיע לארצות הברית מתקדמים יותר מששיערו. ייתכן שכעת הוא מקבל סיוע מרוסיה, בתמורה ל־14 אלף חיילים ולמיליוני פגזים ששלח לאוקראינה. אם יוכל קים להציב את וושינגטון או את לוס־אנג'לס בסכנה קיומית, האם ארצות הברית תגן על בוסאן וסיאול?
זוהי השאלה שרודפת את הו. הוא יודע שלנשיאים אמריקנים שמור מרחב תמרון רב בכל הנוגע להגנה על קוריאה הדרומית. ברית ההגנה ההדדית בין המדינות מנוסחת בעמימות. כשהנשיא אייזנהאואר ניהל את המשא ומתן עליה בשנות החמישים, מנהיגי הדרום עוד קיוו לחדש את מלחמת קוריאה כדי להביס את הצפון אחת ולתמיד. אייזנהאואר הסכים להציב נשק גרעיני בקוריאה הדרומית כדי להרגיעם, אך סירב להתחייב לסיוע צבאי אמריקני בכל עימות עם הצפון, מחשש שהדרום ייזום מלחמה בכוונה תחילה.
ארצות הברית נקטה תמיד זהירות רבה בכל הנוגע לתרחישי חירום גרעיניים באזור. גם לאחר שקוריאה הצפונית השיגה נשק גרעיני, כשהאמריקנים קיימו סימולציות משותפות עם הדרום, הם נטו לסיים אותן מיד לאחר ירי הטיל הראשון של הצפון, בדיוק בשלב שבו הדברים נעשים מעניינים מבחינת קוריאה הדרומית. הפיקוד האסטרטגי של ארצות הברית, המפעיל את מערכות הנשק הגרעיני שלה, אינו שש לחשוף את תוכניותיו במקרה חירום שכזה. "הדרום־קוריאנים נוטים להדליף כמו מסננת, ומערכותיהם כבר נפרצו בידי הסינים", אמר לי בכיר לשעבר בפנטגון. אנשי הפיקוד האסטרטגי נוטים לטעון שאינם מבינים מדוע הדרום זקוק להרגעה בכלל; מבחינתם, "המילה שלנו הייתה טובה עשרות שנים, והיא עדיין טובה – הם פשוט צריכים לסמוך עליה".
עם עלייתו של טראמפ לנשיאות בפעם הראשונה, התקשתה קוריאה הדרומית להסתפק במילה האמריקנית. בשנת 2016 צפו אזרחיה בחרדה בנשיא הנבחר מלהיב קהל בהשמצות נגד בעלות בריתה האסייתיות של ארצות הברית, שאותן כינה "טפילים". טראמפ טען שקוריאה הדרומית ויפן חומסות את ארצות הברית בסחר, ושבתמורה לנוכחות הצבאית האמריקנית באזור הן משלמות "פיצוחים" בלבד. נדמה היה שהוא מפיק הנאה מיוחדת מאיומיו לצמצם ואף להסיר כליל את נוכחותם של כמעט 30 אלף חיילים אמריקנים המוצבים בקוריאה הדרומית.
במהלך כהונתו הראשונה החניף טראמפ לקים, ואף טס לפגוש את הרודן הצפון־קוריאני בפסגות מדיניות שהתקיימו בהאנוי ובסינגפור. בתמורה להילת הלגיטימציה הזו עצר קים את ניסויי הטילים שלו, אך רק לשנתיים בערך, שבמהלכן המשיך להגדיל את מלאי ראשי הנפץ שלו. תזכורת למדיניותו הכושלת של טראמפ עדיין נראית מנקודת תצפית על הגבול מצפון לסיאול. כשביקרתי שם בינואר יכולתי לראות בניין אפרפר, כקילומטר אל תוך האזור המפורז, מעבר לשיחי בר וגדרות תיל. טראמפ וקים נפגשו בו בשנת 2019, אך מאז הוא נותר ריק כמעט לחלוטין, סמל רב־ערך לעמימותה החדשה של מדיניות החוץ האמריקנית.
על פי סקרים שנערכו בשנים האחרונות, 70 אחוזים מהציבור בקוריאה הדרומית רוצים שלמדינתם יהיה ארסנל גרעיני עצמאי. בשנת 2022 נבחר נשיא שמרן, יון סוק־יול, נץ מובהק בכל הנוגע לקוריאה הצפונית. מירה ראפ־הופר, ששימשה מנהלת בכירה לענייני מזרח אסיה ואוקיאניה במועצה לביטחון לאומי בתקופת ממשל ביידן, סיפרה לי שהיא ועמיתיה בממשל חששו במהלך קמפיין הבחירות, כשיון קרא להשבת נשק גרעיני טקטי אמריקני לחצי־האי הקוריאני. לאחר שנכנס לתפקיד ניסו בממשל ביידן להרגיעו ולהבהיר שאין צורך בארסנל כזה. אנשיו של ביידן הציעו מחווה גדולה, הכרזה שתשמש כתוספת לברית ההגנה ההדדית העמומה בין שתי המדינות.
"בניין הכיפה" בהירושימה, היום | צילום: איי.פי
"הצהרת וושינגטון" הוכרזה במהלך ביקורו של יון בבית הלבן באפריל 2023. באותו ערב, בארוחת הערב הרשמית, הרימו הוא וביידן כוסית לציון שבעים שנה לברית. יון, שלא נודע בקסמו האישי, נענה לגודל השעה ושר באנגלית כמה שורות מתוך השיר American Pie של דון מקלין, לקול תשואות האורחים. כעבור כמה חודשים עגנה בבוסאן צוללת גרעינית אמריקנית מדגם אוהיו, להפגנת עוצמה. אך עד אז הייתה כהונתו של ביידן, ומדיניות ההרגעה שלו, קרובה לקיצה. במהלך השנה הבאה הלך והתברר שטראמפ יהיה יורשו. בפעם השנייה בתוך פחות מעשור בחר העם האמריקני במנהיג כאוטי ובלתי־מהימן, שנראה עוין לעצם הרעיון של בריתות בין מדינות.
כששוחחתי עם הו על האפשרות שקוריאה הדרומית תיאלץ להצטייד בנשק גרעיני, הוא הדגיש שאינו חפץ בו רק "כדי שיהיה"; אנשי קהילת הביטחון היו מעדיפים לשמר את הברית האמריקנית כפי שהיא, אך עליהם להיערך למקרה שבו קוריאה הדרומית תיוותר לבדה מול קים. כמו כל מי שדיברתי איתו בסיאול כמעט, גם הוא הזכיר לבסוף את אוקראינה. כשברית המועצות קרסה נותר באוקראינה ארסנל גרעיני, אך הנשיא קלינטון שכנע את האוקראינים לוותר עליו. אל תדאגו, הבטיח להם, ארצות הברית תגן עליכם.
עסקה שנותרה פתוחה
לקראת סוף שהותי בסיאול ישבתי לארוחת צהריים עם פארק ג'ין, ששימש שר החוץ בממשל יון. נפגשנו בדיוק כאשר סופת השלג של הבוקר שככה. פארק, בן 68, הפגין את הנימוסים המעודנים המצופים מדיפלומט בכיר לשעבר, והיה לבוש בקפידה בבלייזר שחור, חולצות גולף כהה וצעיף קשמיר אפור. ימים ספורים קודם לכן, שעות לאחר השבעתו של טראמפ לנשיאות בפעם השנייה, התייחס הנשיא החדש באגביות לקוריאה הצפונית כאל "מעצמה גרעינית", בתשובה לשאלה מעיתונאי על איומים חיצוניים על ארצות הברית. פארק התמקד באמירה הזאת. הוא סיפר לי כי בתחילה קיווה שמדובר בטעות תמימה, אך תקוותיו התנפצו כאשר שר ההגנה הנכנס פיט הגסת' השתמש באותו ביטוי במסמך רשמי שהוגש לסנאט.
ההגדרה הזאת אולי נשמעת תמימה, שהרי כולם כבר יודעים שקוריאה הצפונית מחזיקה בנשק גרעיני. אך ההכרה הרשמית במעצמה גרעינית סוררת היא לרוב פרס יקר ערך במשחק הגיאו־פוליטי, לא דבר שנשיא אמריקני כלשהו היה מוכן להעניק לקים, ודאי שלא בחינם. פארק סבור שטראמפ השתמש בה כוויתור כדי לפתות את קים לפגישה נוספת, שעשויה לזרז את נטישתה של קוריאה הדרומית בידי ארצות הברית. "סוגיית קוריאה הצפונית היא בגדר 'עסקה שנותרה פתוחה' מהכהונה הראשונה שלו", אמר פארק. "והוא איש עסקים".
לאחר שהודה כבר בלגיטימציה של קוריאה הצפונית כמעצמה גרעינית, לא נותרו בידי טראמפ קלפים רבים אם יבקש משא ומתן נוסף עם קים. כעת, כשהארסנל של קים גדול יותר ורוסיה הפכה לבעלת בריתו, יש לו יותר מנופי לחץ, והוא עשוי שלא לחפוץ במפגש נוסף. בחיפוש אחר עסקה עשוי טראמפ לנסות להשיג מקים התחייבות להפסיק לפתח טילים בליסטיים בין־יבשתיים המאיימים על ארצות הברית ואז להכריז על ניצחון – בעוד שיכולתה של קוריאה הצפונית להכות בסיאול בנשק גרעיני נותרת על כנה. כמה מבכירי הביטחון בקוריאה הדרומית אמרו לי שעסקה כזאת כמוה כהפקרה, במיוחד אם תלווה בנסיגתם של כוחות אמריקניים מהמדינה.
ענן הפטרייה מעל נגסאקי, ה-9 באוגוסט, 1945. | צילום: שאטרסטוק
כבר בכהונתו הראשונה ביקש טראמפ מאנשיו להתחיל בהיערכות לנסיגת כוחות מקוריאה הדרומית. מזכיר ההגנה ג'יימס מאטיס עיכב את המהלך, כך דווח. כעת, על פי הוול־סטריט ג'ורנל, בוחן הפנטגון מחדש את מדיניותו בקוריאה ונשקלת הפחתה בכוחות, אף שדובר הפנטגון הכחיש שקיים "תכנון מיידי" לצמצום הנוכחות בקוריאה הדרומית.
אם טראמפ ינסה שוב למשוך את הכוחות, לא ברור מה יעצור בעדו. כשהנשיא ג'ימי קרטר ניסה מהלך דומה, כוונותיו סוכלו על ידי הערכות מודיעין שהזהירו מפניו. אך טולסי גבארד, ראש מערך המודיעין הלאומי בממשלו של טראמפ, מחזיקה בעמדות בדלניות, וכמו יתר חברי הקבינט, נאמנה בראש ובראשונה אליו. היא כבר פיטרה סוכנים בעקבות הערכת מודיעין שלא תאמה את רצונה. היא עלולה להבטיח שהפעם שום דבר לא יעמוד בדרכו של טראמפ.
לעיתים נוח לדמיין שישנן שתי קוריאות דרומיות. המדינה מקוטבת במידה רבה, וייתכן שאף במידה מסוכנת. בחודש שלפני בואי לסיאול הכריז יון על הטלת משטר צבאי בעילה כוזבת. זמן קצר לאחר שנחַתי הוגש נגדו כתב אישום בגין ניסיון הפיכה. ברחובות ראיתי הפגנות המוניות, בעדו ונגדו. בראשית יוני ניצח לי ג'ה־מיאנג, מועמד ליברלי, בבחירות החטופות שהתקיימו כדי להחליף את יון. בדרך כלל בחירת נשיא ליברלי הייתה משתיקה את הדיבורים על תוכנית נשק גרעיני בקוריאה הדרומית, אך כעת גם בקרב חלק מהליברלים עולה העניין הגרעיני. במרץ הכריזו שני בכירים בתחום מדיניות החוץ, חברי מפלגתו של הנשיא החדש, כי הגיעה העת לשקול התחמשות גרעינית.
חודשים אחדים לפני בחירתו המחודשת של טראמפ שלח ויקטור צ'ה, יו"ר הקתדרה ללימודי קוריאה ונשיא תחום הגיאופוליטיקה במרכז ללימודים אסטרטגיים ובינלאומיים, סקר למאות מאנשי הביטחון הלאומי של קוריאה הדרומית. 34 אחוז מהמשיבים הביעו תמיכה בהשגת נשק גרעיני עצמאי. אך כבר עתה הסקר הזה מיושן. הדיון הגרעיני בקרב הדרום־קוריאנים רק התחזק מאז השבעתו של טראמפ, ולטענת צ'ה עוצמתו רק תתעצם. אם יתגבש קונצנזוס פרו־גרעיני בקרב האליטות, אמר לי צ'ה, התהליך עלול להתרחש במהירות, שכן התמיכה הציבורית כבר קיימת.
אל תתמכו, אל תתנגדו
שמעתי דברים דומים כאשר ביקרתי אצל יאנג אוק, אסטרטג גרעיני במכון אסאן ללימודי מדיניות, בסיאול. לאחר שערך לי סיור במשרדו – חלל ילדותי באופן שובה לב, מלא דגמים של מטוסי קרב וסכיני קומנדו בוויטרינות – סיפר יאנג שגם הוא שומע יותר ויותר דיבורים על נשק גרעיני בקרב האסטרטגים הדרום־קוריאנים. לא רק בקרב החוג הצר שתמך זה שנים בתוכנית עצמאית, אלא גם בקרב רבים במיינסטרים.
אם קוריאה הדרומית תשיק תוכנית גרעין, סביר שתעשה זאת בחשאי. מנהיגיה ירצו להימנע ממשטר עיצומים אמריקני כבד, כדוגמת זה שהוטל על הודו לאחר שהפעילה מטענים גרעיניים ב־1998. כלכלת הייצוא של קוריאה הדרומית תתכווץ במהירות אם לפתע יונדאי וסמסונג לא יוכלו למכור את המכוניות, הטלפונים החכמים והשבבים שלהן מעבר לים. "זה ידפוק אותנו לחלוטין", אמר לי יאנג. ייתכן שהתכוון גם לעצמו: מכון אסאן ממומן בידי יורש הון ממשפחת יונדאי.
קוריאה הדרומית עשויה לנסות לזכות בחשאי בברכתה של ארצות הברית. צ'ה דמיין תרחיש שבו קוריאה הדרומית תעביר מסר לבית הלבן: אתם לא צריכים לתמוך בתוכנית שלנו, רק אל תתנגדו לה. בממשלו הנוכחי של טראמפ ישנם גורמים שלא יראו סיבה להתנגד. במהלך קמפיין 2016 רמז טראמפ בעצמו כי על קוריאה הדרומית ויפן לשקול השגת נשק גרעיני משלהן. אלברידג' קולבי, כיום תת־מזכיר ההגנה לענייני מדיניות בפנטגון, אמר בעבר כי על ארה"ב להימנע משימוש בעיצומים כדי להרתיע את סיאול. קולבי מונה בהמשך לאחראי על גיבוש אסטרטגיית ההגנה הלאומית של ארצות הברית.
פניתי לסקוט קמפ כדי לשאול בתוך כמה זמן תוכל קוריאה הדרומית להרכיב פצצת פלוטוניום. קמפ, מרצה ב־MIT ומומחה למכניקה התעשייתית של הפצה גרעינית, ששימש בעבר יועץ לממשל האמריקני בעניינים אלה, אמר לי שבתסריט חירום היא תזדקק לשנה בלבד כדי לעבד מחדש פסולת גרעינית ולהפיק ממנה נשק. בניית ארסנל מלא, שיספק הרתעה ברורה מול קוריאה הצפונית, תימשך זמן רב יותר, אולי עשור. "אלה יהיו עשר שנים מסוכנות מאוד", אמר לי צ'ה. רבות מהסכנות החמורות שמציב נשק גרעיני מתעוררות דווקא ב"תקופות פריצה" לא יציבות, במיוחד כשהיריבים פועלים על בסיס מידע חלקי.
אם קים יגלה על התוכנית, ייתכן שינסה לפעול בכוח כדי למנוע את הצלחתה, כפי שעשתה ישראל באיראן. גם אם לא ישתמש בנשק גרעיני, הוא עלול לנסות לפלוש, במיוחד אם מספר החיילים האמריקנים בשטח יצטמצם. קוריאה הדרומית תוכל לגייס תגובה צבאית יעילה בהרבה מזאת של איראן, אך אם תפרוץ מלחמה, היא עלולה להימשך שנים ואף לגרור לתוכה את המעצמות הגרעיניות השכנות. רוסיה תתייצב כנראה לצד קים, וגם סין עשויה להתערב. בשנת 2016 הטיל שי ג'ינפינג עיצומים חמורים על קוריאה הדרומית רק בשל הצבת מערכת הגנה אחת מטילים. הוא יזדעזע אם יגלה שארסנל גרעיני חדש צומח כ־400 קילומטרים בלבד מחופיה של סין. חדשות על ארסנל גרעיני בקוריאה הדרומית יטלטלו את כל מזרח אסיה, וכמעט בוודאות הן יזרזו התחמשות נוספת בקוריאה הצפונית, בסין, ואולי אף ביפן.
הפציפיזם היפני מתיישן
זמן קצר אחרי שהגעתי לטוקיו, יצאתי לשתות עם צ'ה בקומה העליונה של מלון אוקורה. הוא שהה בעיר לצורך ועידת ביטחון; באולם נשפים בקומה נמוכה יותר השתתפנו זה עתה בנאום פרטי של שינגרו אישיבה, ראש ממשלת יפן. פחות מדקה לאחר שהחל לדבר, כבר הזכיר אישיבה את האיום הנשקף מקוריאה הצפונית. צ'ה העיר כי אף שבציבור מדברים היפנים על קוריאה הצפונית, בשיחות פרטיות דווקא האפשרות שקוריאה הדרומית תהפוך לגרעינית היא שמבעיתה ביותר את מומחי הביטחון היפנים.
יפן וקוריאה הדרומית מחויבות זו להגנתה של זו, אך הן אינן ידידות. הקוריאנים טרם סלחו ליפן על שהקימה מנגנון בירוקרטי שלם לשעבודן המיני של נשים קוריאניות בתקופת הכיבוש האלימה של חצי־האי. האליטות היפניות יאמרו שמנהיגיהן כבר התנצלו פעמים רבות ואף שילמו פיצויים. האליטות הקוריאניות יאמרו שהפיצוי היה עלוב, וההתנצלויות מנוסחות בלשון סביל. הן מזכירות שספרי ההיסטוריה ביפן עדיין מציגים באור סימפטי למדי את הרפתקאותיה האימפריאליות בקוריאה.
שתי המדינות תלויות בארצות הברית לביטחונן הלאומי, ושתיהן אינן מוכנות להיות השותפה הזוטרה באזור. הדרום־קוריאנים אינם אוהבים את העובדה שארצות הברית התירה ליפן לעבד אורניום לפלוטוניום כבר מ־1987, בעוד הם עצמם אינם רשאים לעשות זאת. השמרנים ביפן תוהים מדוע הייתה זו דווקא קוריאה הדרומית שזכתה ב"הצהרת וושינגטון" מיוחדת, ולא ארצם. אפשר לדמיין כיצד הזעם והעלבון בטוקיו יתפרצו אם קוריאה הדרומית תקדים את יפן, העשירה בפלוטוניום, ותפתח נשק גרעיני לפניה.
שאלתי את קן ג'ימבו, אחד האסטרטגים הגרעיניים המוערכים ביותר ביפן, מה תעשה ארצו במקרה כזה. נפגשנו בחדר ישיבות בבית הבינלאומי של יפן, שמשקיף על הגן המפורסם של המכון. בעבר המקום היה בבעלות שושלת סמוראים, ובניגוד לרוב הגנים בסגנון אדו, שרד בהפצצות התבערה של בעלות הברית. ג'ימבו אמר לי שאם קוריאה הדרומית תקדם ארסנל גרעיני, התשוקה להחזיק נשק כזה תזלוג בהכרח גם ליפן.
יפן מתחמשת מחדש בקצב מרשים. ככל שפשעי המלחמה שלה מתרחקים אל תהומות הזיכרון ההיסטורי וככל שסין הולכת ומתחזקת, הולכים ומתרבים היפנים הסבורים שחוקת השלום הפציפיסטית שלהם התיישנה. ג'ימבו סיפר כי חש מבוכה אישית כאשר חיילי יפן שנשלחו לאפגניסטן ב־2001 לא הורשו להשתתף במשימות קרב. בעשור שאחרי פרוץ המלחמה ההיא הוביל ראש הממשלה שינזו אבה מהלך לשחרור החוקה ממגבלותיה. תהליך המיליטריזציה של יפן הואץ בשנים האחרונות: עד 2027 יזנק תקציב ההגנה שלה ב־60 אחוזים בתוך חמש שנים בלבד. בינתיים לא מתקיים ביפן דיון ציבורי פתוח על נשק גרעיני כפי שמתקיים בקוריאה הדרומית. בתור העם היחיד על פני האדמה שספג מתקפות גרעיניות, היפנים דבקו עד כה בשלושת "העקרונות הבלתי־גרעיניים" המחייבים אותם לא לייצר נשק גרעיני, לא להחזיק בו ולא לארח נשק כזה בשטחם. לפני דור, האמונה בעקרונות האלה הייתה כה איתנה עד שקשה היה להעלות על הדעת שיפן תפתח אי־פעם ארסנל.
ואולם בעשרים השנים האחרונות נחלשה מאוד ההתנגדות הגרעינית, לדברי מסאשי מוראנו, חוקר בכיר במכון הדסון. ריצתה המהירה של סין לארסנל גרעיני טלטלה את הציבור, אמר מוראנו, וכך גם זו של קוריאה הצפונית. התקשורת היפנית נהגה פעם לסקר את משפחת קים כקרקס ביזארי. כיום כל טלפון חכם במדינה מקבל התרעה מיידית כאשר קים יורה טיל אל ים יפן, או מעל איי הארכיפלג אל האוקיינוס השקט.
שאלתי את נארושיגה מיצ'ישיטה, אסטרטג ומרצה במכון הלאומי ללימודי מדיניות בטוקיו, אם הוא מסוגל לדמיין את הנסיבות שיובילו את יפן להפוך לגרעינית. הוא אמר שיעקוב מקרוב אחרי מעשיו של נשיא ארה"ב. לשאלתי מה הוא בדיוק יחפש, הניח מיצ'ישיטה את אצבעו על קוריאה הדרומית ועל טייוואן. אם ארצות הברית תפקיר אחת מהן בעת משבר, אמר, תיאלץ יפן להפוך לגרעינית.
סקוט קמפ, המרצה מ־MIT, אמר לי שיפן כמעט בוודאות כבר עשתה את ההכנות לכך. בשנת 1969 חתם ראש הממשלה איסאקו סאטו, לפי הדיווחים, על מזכר סודי שהורה לממשלתו לוודא שיפן תהיה ערוכה להקים ארסנל גרעיני אם תידרש לכך. באותה שנה ממש החלה ממשלת סאטו להשקיע סכומי עתק בתוכנית גרעין. קמפ סבור שיידרש ליפן חודש בלבד לבנות ראש נפץ בודד.
"מדיטציה על פירוז"
אפשר לחשוב על נשק גרעיני כעל סוג של סרטן שהחל לשלוח את גרורותיו אל תוך הציוויליזציה האנושית מאז 1945. פעמים אחדות במהלך המלחמה הקרה איים הסרטן הזה להשמיד חלק ניכר מהאנושות, אך לאחר נפילת חומת ברלין באה הפוגה. ארצות הברית וברית המועצות הסכימו להגביל את עצמן ל־6,000 ראשי נפץ כל אחת – די והותר כדי להחריב את רוב ערי העולם פעמים רבות, אך פחות בהרבה מעשרות האלפים שצברו קודם לכן.
שיאו של מאבק הפירוז חל בשנת 2009, כאשר נשיא ארצות הברית ברק אובמה קרא לעולם נקי מנשק גרעיני. לשם הנאום בחר את פראג, העיר שבה התרחשה "מהפכת הקטיפה" שבה הודח השלטון הקומוניסטי ב־1989. הוא נשא את עיניו מעל המון האלפים שהתכנס בבוקר ההוא, ומשם אל היבשת כולה. השלום חזר לאירופה, אמר. כעת הגיעה השעה להתקדם עוד ולנהל משא ומתן על הסכם בקרת נשק חדש עם רוסיה. כבר בשנה שלאחר מכן התחייבו שתי המדינות להגביל את עצמן ל־1,550 ראשי נפץ. באותה עת עדיין החזיקה סין בפחות מ־300. פירוז מלא לא נראה באופק, אך הכיוון היה חיובי.
כמה רחוק נדמה כעת הרגע ההוא. היריבויות בין המעצמות הגדולות שבו והתלקחו. שנה לאחר פלישתו לאוקראינה ב־2022 השעה פוטין את השתתפותו בהסכם הגבלת הנשק עם ארצות הברית. הוא החל להשמיע איומים גרעיניים מפורשים, ובכך הפר טאבו רב שנים. במקביל פרסו הסינים יותר ממאה טילים בליסטיים בממגורות עמוקות במדבר הסמוך למונגוליה. הצבא האמריקני סבור כי עליו לסמן טילים אלה, כמו גם את ממגורותיה של רוסיה, כיעדים כדי להרתיע את שתי המדינות גם יחד, אך פעולה כזו "גוזלת נתח גדול מהכוח המוגבל שלנו", כפי שאמר בכיר לשעבר בפנטגון. אסטרטגים גרעיניים משתי המפלגות המרכזיות בארצות הברית דוחפים כעת להגדלת הארסנל, באופן שיוכל לשרוד מתקפה סימולטנית מרוסיה ומסין. השתיים בתורן צפויות להוסיף ולבנות עוד נשק, וחוזר חלילה.
הסופר קנזבורו אואה טען כי דווקא היפנים, ולא המדענים האמריקנים בפרויקט מנהטן בלוס־אלאמוס, הם שנאלצו להתמודד באמת עם האפשרות שכל הנשק הגרעיני הזה יביא להכחדתנו. חשבון הנפש הלאומי הזה משתרע גם במרחב גיאוגרפי: הירושימה ונגסאקי הן אתרי הקודש שלו.
את הידיהיקו יוזאקי, מושל מחוז הירושימה, פגשתי במשרדו החמים, המצופה עץ דובדבן. הוא משמש מושל יותר מ־15 שנה, ובתקופה זו הפך לפנים הבינלאומיות של הירושימה. היה לו תפקיד מרכזי בפסגת ה־G7 שהעיר אירחה ב־2023, וגם בביקורו הרשמי של אובמה ב־2016, הראשון של נשיא אמריקני מכהן. לעיתים הוא מותקף מצד יריביו המקומיים בטענה שהוא ממקד את עיקר תשומת ליבו בעניינים בינלאומיים, אך הוא רואה בעבודתו עם מנהיגים זרים המשך למסורת מפוארת בהירושימה, שהחלה כבר ביום השנה השני להפצצה האטומית. אז ארגן ראש העיר דאז שינזו האמאי פסטיבל שלום, ובנאום שנשא טען כי על הירושימה ליטול לעצמה תפקיד חדש בתרבות העולמית – מוקד עלייה לרגל למדיטציה על פירוז. מאז נבנתה העיר מחדש כמטרופולין מודרני, אך גם למוזיאון פתוח שמאלץ את המחשבה לצאת מתחום האסטרטגיה המופשטת ולהתבונן במציאות הקונקרטית של מלחמה גרעינית.
שאלתי את יוזאקי אם התפכח מאז שהעולם שב והידרדר לעבר הפצת נשק גרעיני, והאם הוא מוטרד מכך אותו שמרוצי ההתחמשות המהירים מתרחשים דווקא במזרח אסיה. הוא אכן חש תסכול. מדכא בעיניו שאנשים אינם מבינים את משמעותו האמיתית של הגרעין. כל עוד מישהו מחזיק בו, הסכנה לשרשראות התפשטות קיימת תמיד, ואין לדעת היכן תסתיים זו שנולדה כאן. הרצון להחזיק בנשק כזה מידבק, ועלול להתפשט הרחק מעבר למומחי ביטחון מודאגים בסיאול ובטוקיו.
סופה של האמנה
ואכן, כל משטר האמנה לאי־הפצת נשק גרעיני עלול להתפורר. כאשר ישראל, הודו ופקיסטן הפכו לגרעיניות, הן לא היו חלק מן האמנה (ואינן חלק ממנה עד היום). אך קוריאה הדרומית היא חברה מן המניין, ויפן היא במידה רבה נשמתה של האמנה. אם שתי המדינות הללו יפרו אותה, משמעות הדבר שהיא חדלה להתקיים בפועל. ג'ייק סאליבן, היועץ לביטחון לאומי לשעבר של ארצות הברית, אמר לי כי הסכנה לשרשרת התפשטות עולמית תעלה אז "באופן ניכר". את השרשראות האזוריות הראשונות קל לדמיין: הנסיגה האמריקנית מאוקראינה כבר הפכה את פולין וגרמניה למתעניינות הרבה יותר באופציה גרעינית. אם תוכנית הגרעין האיראנית שרדה מהמתקפה הישראלית־אמריקנית המשולבת ביוני האחרון ותגיע לפיתוח מוצלח של נשק, סביר שערב הסעודית וטורקיה יבקשו לפתח ארסנלים משלהן. מספר המדינות המחזיקות בנשק גרעיני עלול להכפיל את עצמו.
"יש לנו זיכרון מעורפל באשר לאופן שבו יש לנהל יריבויות גרעיניות בין מעצמות", אמר לי סאליבן. "אבל נוף אסטרטגי שבו 15 או 20 מדינות מחזיקות בנשק גרעיני עלול להיות מסוכן בדרכים שאין לנו יכולת לחזות", והסיכוי להתנגשות גרעינית יעלה. ראשי הנפץ החזקים ביותר כיום עוצמתיים פי שמונים ויותר מהפצצה שהחריבה את מרכז הירושימה, והם נישאים כעת על גבי טילים שיכולים להגיע ליעדיהם בתוך דקות. די באחד מהם כדי למחוק כמעט לחלוטין את טוקיו, סיאול, בייג'ינג או ניו־יורק. היקף ההרס שיגרמו אפילו חילופי מהלומות מוגבלים בנשק עוצמתי כזה נותר, למזלנו, מחוץ לידע שלנו, אך לא בטוח שמהלומות כאלו ייעצרו בהיקף מוגבל. על פי משחק המלחמה המקיף והחשוב ביותר בספרות, מחזור הנקמה הגרעינית יימשך עד שהארסנלים של כל הצדדים המעורבים בנושא יאזלו. אם תפרוץ אי־פעם מלחמה גרעינית, מוות והרס עלולים להתפשט במהירות בקנה מידה עולמי.
כל רגע שבו האנושות מחזיקה בנשק הזה, פרוס ברחבי כדור הארץ ומכוון זה כלפי זה, הוא הימור פזיז על הקופה הגדולה ביותר שאפשר להעלות על הדעת. אנחנו מהמרים שכלי הנשק הגרעיניים ומערכות ההתרעה לא יקרסו באופן קטסטרופלי, אף שכבר קרה כך, פעמים אחדות. אנחנו מהמרים ששום ראש מדינה בעל גישה לכפתור האדום לא יצלול אל תוך טירוף ויורה מלחמה גרעינית, אף שאנו יודעים שהמנהיגים נעים על הרצף שבין מרקוס אורליוס לקליגולה.
לפני שעזבתי את מטה מחוז הירושימה שאלתי את המושל יוזאקי מה אנשים נוטים להחמיץ כשהם מבקרים בעירו. יוזאקי השהה לרגע את תשובתו. הוא עצמו אירח ראשי מדינה המחזיקים בארסנלים הללו. לדבריו, רוב האנשים נרגשים מאוד. הוא ראה מנהיגים זרים בוכים במוזיאונים של הירושימה. הוא ראה אותם יושבים בשתיקה מהופנטת מול אנדרטאות גן הזיכרון לשלום. "אנשים מזועזעים נוכח מה שהתרחש כאן", אמר לי, "אבל נדמה שאינם מבינים שהאנושות מסתכנת כיום במשהו איום עוד יותר. הם חושבים שהירושימה היא העבר", אמר יוזאקי. "אבל הירושימה היא לא העבר, היא ההווה".