גם מי שאינם מצהירים בגלוי על שנאה לישראל ונשענים רק על התקשורת הממסדית לקבלת מידע, נוטים להאמין שיש "גרעין של אמת" בעלילת הדם על "רצח עם". קשה מאוד לאתגר את הנרטיב הזה – הוא נוכח בשיחות מקוונות ברחבי הגלובוס וגם בשיח היומיומי. הצטברות של כמעט שנתיים של כותרות שטוענות שישראל מבצעת פשעי מלחמה בעזה, הורגת עיתונאים כדי להסתיר את פשעיה, מרעיבה בכוונה את התושבים ובכך אחראית ל"רצח עם" – השפיעה באופן נרחב על דעת הקהל בעולם, כולל בארצות הברית.

כך נוצר קונצנזוס גובר על המלחמה שפרצה בעקבות מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר. לא משנה כמה פעמים הופרכו הטענות או נחשפה תעמולת חמאס – עצם התחושה שכל העולם טוען דבר אחד בעוד קומץ מגינים על ישראל ואומרים ההפך, מקשה על רבים - גם יהודים ליברליים - לקבל את העובדות.

נרטיב עם בסיס "עובדתי"

מי שגדל על תקשורת כמו ניו יורק טיימס, בערוצי CNN או בתחנות NPR, אינו נוטה לפקפק בנרטיבים שהם מציגים כעובדות. וגם אם יש מי שמוכן להטיל ספק בסיפור בודד, היקף הדיווחים והתמונות שזורמות מהשטח – רובם בשליטת חמאס – יצר בסיס "עובדתי" לכאורה. כך הפכה נקודת המבט שחמאס הוא הקורבן, וישראל האשמה היחידה, ל"חוכמה המקובלת" בשמאל ובמרכז.

תוצאה ישירה היא עלייה גלובלית באנטישמיות: קריאות ל"מהנהר ועד הים" או "לגלובליזציה של האינתיפאדה" בקמפוסים ובערים זוכות להצדקה ואף להצגה כמחאה לגיטימית. הקשר בין אימוץ נרטיב זה בתקשורת המיינסטרים לבין העלייה הדרמטית בפשעי השנאה נגד יהודים ברור לחלוטין.

פירוק מיתוס הרעב

כך גם במקרה של התמונות האייקוניות לכאורה של "רעב בעזה" שהתפרסמו בכלי התקשורת הגדולים ואף בקמפיין של יוניסף. תחקיר ב־Free Press חשף שמדובר בילדים הסובלים ממחלות אחרות, ולא מקורבנות רעב. עצם פרסום האמת זכה למסע השתקה והאשמות, עד כדי השוואה למכחישי שואה.

הבעיה אינה רק במתקפות רשת – אלא בעיתונאים בעלי שם, מפרשנים ועד בעלי טורים ידועים, המאשימים כל מי שחושף את השקרים בהתנהלות לא אתית. דוגמאות נוספות לכך ניכרות במאמרי דעה בניו יורק טיימס ואצל פרשנים בכירים שממשיכים להציג את ישראל כמדינת מצורעת, תוך חזרה על עלילות חמאס.

עדריות עיתונאית

זה אינו מצב חסר תקדים. די להיזכר בעלילת מוחמד א־דורה בתחילת האינתיפאדה השנייה, או בסאגת "רוסיה־טראמפ" בארה"ב. בשני המקרים תקשורת המיינסטרים אימצה נרטיב כוזב והפכה אותו למוסכמה.

גם כיום, תוצרי העדריות העיתונאית מחזקים את שונאי ישראל ומעצימים את הסכנה ליהודים בכל העולם. המאבק בשקרים אינו פשוט עבור עיתונאים, ועל אחת כמה וכמה עבור אנשים מן השורה או סטודנטים שמנסים לעמוד מול הגל.

אך העובדה שרוב העולם מקבל שקר אינה הופכת אותו לאמת. העובדה שהטלת ספק בתעמולת חמאס מתויגת כ"הכחשת שואה" אינה אמורה למנוע מאיתנו לחשוף את חוסר היסוד בטענות הללו. האמת נותרת פשוטה: העולם משקר על ישראל – ואלה שמגינים עליה אינם טועים.